בלוגהה

ב-25 לחודש הקודם קיבלתי דיפלומה ובכך סיימתי תקופה בחיי. בפרק הזמן הזה שבו קרעתי את התחת הרגשתי לפעמים דקירה קטנה של זלזול עצמי. למה אני מתאמצת כל כך? יותר משנה וחצי של לימודים וחתימה על שנה וחצי נוספות של קבע בנוסף לשנתיים שירות סדיר שאני חייבת, וכל זאת רק כדי להשיג שירות משמעותי יותר ותעודה שעשויה לעזור לי בעתיד, אם אחליט שהמקצוע מוצא חן בעיני. התהליך שתיארתי נראה עוד יותר מפרך כשחושבים על כך שבזמן הזה רוב חברותיי עשו שנת שירות אחת ולאחר מכן עשו את צעדיהן הראשונים בעולם האקדמיה, במקצוע שהן באמת רצו ולא רק כזה שהציעו להן והן חשבו שיכול להתאים.

הדקירות נעצרו ב-25, בסוף הטקס.

במחצית השעה הראשונה שלו הייתי בטוחה שאת ההזמנה שלחו לי בטעות- הגענו לטקס באיחור קל ולא הספקתי לפגוש אף אחת מחברותי לספסל קודם לכן וגם כשסרקתי את הקהל לא מצאתי אף פרצוף מוכר. החשדות שלי התבדו אי שם באמצע רשימת הבוגרים, אחרי שמות רבים שלא הכרתי פתאום צץ שם של חברה, עכשיו כבר ידעתי שזו לא טעות.

חיכיתי בקוצר רוח לתורי כשלפני כן הספקתי עוד לקלוט את שמה של ל', הלוא היא שותפתי בהגשת הפרויקט וגם היחידה שראיתי שם. שמחתי מאוד כשהגיע תורי.

כשנגמר הטקס והלכתי לדבר איתה הבנתי שאכן אנחנו השתיים היחידות שבאו לאסוף את התעודה ושחוץ משתינו היא קלטה שמות של עוד שלוש בנות שלמדו איתנו, לגבי אחת מהן אנחנו אפילו לא בטוחות אם זו באמת היא כי יש לה שם נפוץ מאוד.

החיילת-מדריכה שהוצמדה לנו מטעם הצבא וסיימה שנתיים לפנינו סיפרה לנו פעם שבמחזור שלה רק שמונה בנות קיבלו תעודה. היה לה אופי פוסטמי כזה ומדי פעם סיפרה לנו על הווי הלימודים שלה, על מרצה שהסתכסכה איתה ועל אחרת שנתנה לה ציון נמוך במיוחד ולקח לה המון זמן לשפר אותו, אבל בכל זאת היא הייתה אחת מהשמונה.

בסטטיסטיקה הזו נזכרתי בחיוך לקראת סיום הלימודים הרציפים והגשת הפרוייקט. חשבתי ששמונה בנות זה מספר נמוך ושבכל מקרה נעבור אותו, אבל כשהסתכלתי סביבי וראיתי שאנחנו למעלה מעשרים בנות- שאמנם חלק מהן חלשות מאוד וברור שלא יסיימו- ושלרובנו ציונים עוברים ומעלה בכל המקצועות, ידעתי שנהיה יותר.

ובכל זאת ולמרות הכל, קיבלנו רק אני, ל' שהייתה טובה מאוד, שלישית חרשנית במיוחד, רביעית חרשנית והחמישית שאנו לא בטוחות בזהותה שהייתה טובה פלוס עד כמה שידעתי. מה שלא ברור לי זה מה קרה לשאר החננות שביליתי בחברתן בלימוד ובבדיקת שיעורים ועבודות. זה עוד דורש בדיקה.

אבל כמה שזה נשמע נורא, העובדה שבסוף מעטות כל כך זכו בדיפלומה הנכספת גרמו לי להעריך את עצמי ואת התקופה שעברתי הרבה יותר. זה גורם לי לחשוב שאולי כח הרצון, שהיה צריך הרבה ממנו כדי להגיש פרוייקט נורמלי ובזמן וכדי לא לפרוש מהלימודים עוד מוקדם יותר, יעזור לי עוד בהמשך, גם בצבא וגם לתוכניות ארוכות טווח אחרות שנמצאות אצלי בקנה. ושאולי, למרות שאני לא מאמינה בזה, בכל זאת יש בי משהו נוסף שגרם לי לעבור במקום שרוב האחרות נכשלו בו.

אני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי.