בלוגהה

את הלילה הזה, בדיוק כמו בתאריך זה בשנה שעברה, אני עומדת לבלות באטרקציית ליל כל הקדושים בחווה לא רחוקה שהופכת לרדופה ושורצת זומבים בתקופה זו של החורף. בפעם ההיא כשגיליתי לראשונה את הפעילות הזו התלהבתי ויחד עם רוזה וניסיתי לשכנע את המבורגר הספקן שיצטרף ובסופו של דבר התרצה ואפילו הודה שדי נהנה. כשאני מנתחת את זה בדיעבד, בהתחשב בכך שהוא לא התלהב מאוד מהרעיון והמצב המתוח והפלרטטני בינינו אני מניחה שהוא הגיע לשם בעיקר כדי לרצות אותי. 

הערב הוא לא יהיה כי הוא נסע לבקר את הוריו ולמסור להם טלוויזיה גדולה שהוא לא צריך בה יותר במתנה. ולכן שותפיי לחוויה יהיו רוזה, הרוקיסטית וחברים וחברות שלהם. אני כמובן על תקן הנטע הזר שלא יכולה להרחיב עוד את מעגל החברים הזה. לצערי רק אחרי שתפוזינה קנתה כרטיסי טיסה לכאן גיליתי שמועד עזיבתה הוא יומיים לפני שהאטרקציה מתחילה. חבל, בארץ אנחנו לא זוכים כל כך לחוות את רוח החג הזה. 

הצד המנצנץ של המטבע:

לבשתי את השמלה החדשה והיפה שקניתי בשבוע שעבר בסייל, מדהים שנשארה כזאת במידה שלי ובדיוק בגוון שאני אוהבת.

את השיער סירקתי לאחור בצורה שמדגישה את תווי פני, איפור מחמיא לעיני והבושם שאני שומרת לאירועים מסוג זה רוסס בנדיבות.

הוא בא לאסוף אותי בשעה היעודה, אף הוא מבושם ומגונדר ונסענו יחד למסעדה ששנינו אוהבים, כשבדרך התענגנו והסנפנו כל אחד בתורו את הצוואר של השני, את ריח הגוף עם הבושם וחלקנו נשיקות חפוזות ברמזורים.

כשהגענו המארחת כבר הכירה אותנו, מברכת לשלום ומכניסה אותנו לשולחן הקבוע שלנו מבלי שנמתין.

לא לקח לנו המון זמן לבחור מנות ולאחר שההזמנה נלקחה נותרנו שנינו מחזיקים ידיים ונהנים זה מחברתה של זו.

במקום שרר ריח נעים ומוזיקה מתאימה ששנינו אוהבים והאווירה רק הדגישה את התענוג ששאבנו פשוט מהיותנו יחד, מהחיוך המוכר שהתנוסס על פניו וכפות ידיו הגדולות והעוטפות.

כעבור דקות לא רבות בהן שיתפנו זה את זו באירועי היום ראינו את המלצרית פוסעת לכיונינו ומגשה עמוס במנות, עם התקרבותה נחשפנו אט אט לריחן המשכר. היא הניחה בעדינות את הצלחות, אז יכולנו להתרשם גם מהאסטתיקה שבצלחת שרק הגבירה את רעבוננו. הרמנו את המזלגות כשהרוק כבר ניגר בפה העמסנו אותו וסופסוף טעמנו, לא היה ספק בכלל שיהיה לנו טעים, כשאתה מולי הכל טעים לי. לכשסיימנו הכבדות פשתה באיברנו. שילמנו ויצאנו מהמסעדה בחיבוק, מפנטזים כבר על השינה הטובה שתבוא ותחבק בקרוב עטופה בחיבוק זוגי חם.

הצד המרוסק לגמרי של המטבע:

כשפקחתי עיניים מטושטשת לאחר הניתוח כל שיכולתי לעשות הוא לבכות לרופאים שיתנו עוד מורפיום והופס, חזרתי לישון.

כשהתאוששתי והתעוררתי אל תוך השחור והשקט השקט מדי של אמצע הלילה סקרתי את סביבתי וגיליתי שאני לגמרי לבד. הרגע נמתח והתארך בעת שניסיתי לעכל את הכאב והעליבות שחשתי.

אחות נמוכת קומה בדיוק הגיחה מבעד לפתח לחדרי, ניסיתי להתרומם במיטתי עם כניסתה. התנועה מתחה את הצינורות השקופים שבזרועי שהבזיקו בי בכאב מפתיע שניכר היטב על פני יחד עם ההפתעה על המצאותם שם.

"אני יודעת שזה לא קל אבל תשתדלי לא להזיז את היד יותר מדי, את לא תוכלי לאכול כמה ימים והצינורות האלה הם מה שמזין אותך עכשיו. אני יודעת שאין לזה טעם של שוקולד" אמרה כהלצה, ודאי בפעם האלף אם כי אני בספק אם למישהו ממטופליה היה אי פעם  את האנרגיה הדרושה כדי לצחוק "אבל הגוף שלך צריך להתחזק כדי להתאושש ולהשתחרר מכאן חזרה הביתה".

להתחזק? מזה? אולי זה מזין את הגוף אבל הבטן עדיין מקרקרת כי הקיבה נותרת ריקה ואולי החומרים האלה מונעים ממני למות אבל קשה לי לומר שזה מה שמחזיק אותי "חיה" כי אני לא מרגישה כך כלל.

ביום הראשון שלאחר מכן פינטזתי על כל המסעדות האהובות שיצא לי לסעוד בהן, ביום השני גם האוכל הסתמי שהיה בדרך כלל בבית גרם לי לקרקורי בטן ובהמשך זה הגיע למצב שכל כך נמאסה עלי הזרות של הצינור, שחשבתי לחמוק מחדרי אל המסדרון ולהוציא מהאוטומט מנה חמה. כן, אני יודעת שרבים מכם יגידו שזה רעל, מלאכותי נורא ואי אפשר באמת לקרוא לזה אוכל אבל התחושות הכל כך בסיסיות הללו של להגיש את המזון לפה, ללעוס ולבלוע ובעיקר הכבדות והחמימות שלאחר סיום המנה היו כה חסרות שתחושת הגועל של אחרי נראתה לי כמו הרע במיעוטו, מחיר קטן לשלם.

לצערי הרב אני יודעת שאני מהטיפוסים שימתינו בסבלנות, ברעב, רק כי אדם סמכותי אמר להם ולא יתפתו בגניבה של רגע. לפעמים אני כל כך מצטערת שאין לי את האומץ להתנגד.

זה ארוך ויתכן כי התפזרתי רחוק מדי. נו, שוין.