בלוגהה

מותשת.

בימים האחרונים ישנתי מעט והתרוצצתי הרבה.

המח שלי עייף והריכוז כמעט בלתי אפשרי כרגע, למרות שהרצון ישנו.

כפות הידיים והגב מרגישים היטב את המאמץ של פירוק בסיס המיטה שערך כמה שעות, ואז כיסוי הקרשים בניילון, טיטוא, שטיפה, חזרה הביתה, מקלחת כפויה והרתחת בגדי כדי לוודא שלא הבאתי טרמפיסטים אל ההורים.

נכנסתי למיטה סביב השעה חמש וחצי והקצתי לפני עשר.

מרוששת.

שכ"ד, חשבונות, המון רהיטים, בלת"מים (הדברה) ומי יודע מה עוד. 

להיות אדם בוגר זה יקר. מתגעגעת לתקופת הרילוקיישן שבה הכל נעשה סביבי ולא עלה לי כמעט כלום. 

מורעבת.

לא יודעת למה, אבל לאחרונה אני שוכחת להאכיל את עצמי ושמה לב לכך רק כשאני כבר די חלשה. לעתים זה עובד הפוך - הגוף שוכח שהוא רעב ורק בערב אני נזכרת שלא אכלתי כמעט כלום ואיך בכלל שרדתי את היום הזה. באופן כללי מתעצלת לערוך קניות וכשזה קורה אני מתבאסת כי אני מתגעגעת לסופר מרקט ולמוצרים (ולמחירים!) של ארץ השיכורים.

מרוססת.

המדביר שהזמנתי עשה רושם של מקצוען ופדנט.

בתחילה הוא עזר לי להוריד את בסיס המיטה המפורק והעטוף. כשחלק ממנו הציץ מבעד לשקית הוא הצביע ואמר שהבעלים של בסיס המיטה הזה ללא ספק סבל ממנו והסביר בפירוט על הסימנים בעץ ועל נקודות קטנטנות שמעידות על המצאותם של הטפילים הארורים ושאותם אני חשבתי לחלק נורמלי מהעץ. כאשר בדק את החדר ותכולתו בצורה מדוקדקת קבע שחוץ מחריץ זעיר בקיר חדרי בו ראה סימנים קלים, הכל נקי וכך גם חדרו של השותף והסלון. הוא שמח לגבי הממצאים ואמר שנראה כי "תפסתי את זה בזמן".

הוא יחזור בשבוע הבא לוודא שהכל עדיין כמו שצריך ואני בהחלט מקווה שהסרט הרע הזה מאחורי. 

מתוזזת.

עדיין צריכה לנסוע לצד השני של העיר כדי קנות את כיסוי המזרן המיוחד ולעטוף את המזרון הכבד כך שגם אם משהו נכנס פנימה, הוא ימות שם ולא יחגוג עלי בלילה.

מתוקתקת.

בהוראת המדביר, עזבתי את הדירה לארבע שעות כשמכונת הכביסה ממשיכה לפעול.

כל הבגדים, המצעים ונעלי הבית הפרוותיים שהיו לי בחדר צריכים לעבור חצי שעה של שטיפה ב60 מעלות לפחות. 

אז יש כהים, ובהירים ופוך וכרית שלבדם יתפסו את מכונה, וזה אומר המון הפעלות מכונה ומייבש.

מתגרדת\ מצורעת.

יצויין כי הבליטה המוזרה בזרוע מקורה מניתוח ומתכת ביד ולא מהתנפחות הנגעים.

ביום כיפור האף שלי החל לנזול בפתאומיות. זה הגיע ממש משום מקום וכבר חשבתי שאולי גיליתי אלרגיה חדשה. בהמשך גם הגרון הצטרף לחגיגה.

בערב שלמחרת, זה שהתחיל בצאת הצום, הגעתי לעבודה מעט באיחור (אוכל, התאוששות, מקלחת). הגרון והצינון שהתגבר בינתיים בהחלט הקשו עלי לחזור למוטב. זו היה משמרת לילה ראשונה מתוך ארבעה. עד סוף המשמרת הרגשתי פחות טוב אבל לא ברמה שתמנע ממני להגיע בערב הבא.
הלילה השני היה עמוס מאוד וגדוש בשיחות טלפון שבמהלכן לאט-אבל-בטוח הקול שלי הלך ונחלש וגרוני הפך ניחר וכואב. בסוף המשמרת כבר לא יכולתי לדבר ונפיחות הורגשה היטב יחד עם צינון מתגבר, אף אדום מרוב שימוש בטישו מחוספס וחולשה. עכשיו ללא ספק ישנה מגמה של הרעה במצבי והחלטתי שהגיע הזמן שאלך לרופא ואקבל ימי מחלה.

******עלילת משנה******
במהלך הלילה הזה החלטנו לעשות מעשה. ביקשתי לפני שבוע מהמנהלת לילה חופשי עבור מסיבת פיג'מות בסימן ליל כל הקדושים שעומד להתקיים בשבת בלילה לקראת סוף החודש הקרוב בסטודיו שבו אני מתאמנת על עמוד. המנהלת לא אישרה לי לקחת את היום הזה בטענה ששני עובדים אחרים כבר קיבלו את היום הזה כחופש ואני השלישית. הבעיה היא שמבט חטוף במערכת לבקשת חופש גילתה כי בהרבה מאוד ימים אחרים היא כן אישרה לשלושה אנשים לקחת חופש ובאותו היום ממש שלושה אנשים היו בחופש, אחד מהם (להלן: הסטלן) בתירוץ של קולג'. את העובד הזה גם ככה אף אחד מאיתנו לא באמת סובל (אבל המנהלים מתים עליו) כי הוא מחלק לכולנו את העבודה, כולל דברים פשוטים שהוא יכול לעשות בעצמו ולחסוך מאלה מאיתנו שעסוקים בעבודה מורכבת יותר, ואחרי זה גולש בפייסבוק כל המשמרת. העובד השני שמעט "בעייתי" כרגע הוא מסור מאוד אבל אשתו נאבקת כרגע בסרטן קשה והוא נעדר הרבה בגלל זה ולעתים קרובות גם ללא הודעה מוקדמת ולגביו, כמובן, אין לי טענות כלל ואני מאחלת לאשתו החלמה מהירה.
מאחר ואני מכירה את עצמי ויודעת שאני נוטה להיות מאוד רכרוכית מול מנהלים, ניגשתי יחד עם המבורגר שדיבר נחרצות על כך שאנחנו לא כאן כדי לעזור לסטלן לסיים קולג' ושזה לא אמור לבוא על חשבוננו, ושלדעתו בסופי שבוע צריך להיות קצת יותר גמישים לגבי חופשים.
ניגשנו שנינו אליה, והיא התחילה בכך שאם היא תאשר שלושה ופתאום מישהו יהיה חולה או יעדר באופן פתאומי היא "תתקע" בלי מספיק עובדים וזה יהיה בעייתי, כי אנחנו תשעה ולפעמים עשרה בשגרה. המבורגר נתן את טיעוניו ואמר שזה מרגיש כאילו ישנו יחס של איפה ואיפה שהיא הכחישה ולבסוף השתכנעה והחליטה לאשר לי את החופש במה שהרגיש לי כמו "טוב, הנה, מרוצים עכשיו?" ומה שהרגיש להמבורגר כמעט לא הוגן כי היינו שניים מול אחת. שנינו הרגשנו מעט בחוסר נוחות אבל קיבלתי את מה שרציתי ועכשיו יש בי חשש שהיא תתנקם בי על כך איכשהו.
 

*****ובחזרה לסיפורנו*****

כשהגעתי לרופא כבר לא היה לי קול ועיקר התקשורת שלי התקיימה בעזרת לחישות ותנועות ידיים. הרופא הדביל שטיפל בי בתחילת השנה סיפר לסטאז'רית שנכחה שם סיפור ה-"הרי קרוב שהגעתי לישראל זה קפריסין וזה היה נהדר" שסיפר גם לי בעבר ושאל אותי את אותן שאלות "אה, ישראל היא לא מדינת עולם שלישי באמצע הסהרה?" ששאל בפעם הקודמת ("גם בישראל יש לך רופא משפחה כמו כאן?" "בישראל הרבה יותר חם?" "ומאובק?" "ואיך את מסתדרת עם מזג האוויר?") שהיו דביליות במיוחד הפעם גם מכיוון ששאל אותי בעבר וגם כי לא באמת יכולתי לענות לו.

העיקר שהוא נתן לי את שני ימי המחלה שרציתי ויכולתי לחזור לדירה ולישון.

התעוררתי מעט לפני שהמבורגר (שיקרא מעתה גם פיצי כי הוא לא אוהב את השם אבל כאן מותר לי  ) הלך לעבודה. בינתיים הרגשתי יותר טוב והרגשתי שלילה ללא דיבורים, דבר שכמעט בלתי אפשרי בעבודה כמו שלי שמצריכה תקשורת מרובה ביני ובין הקולגות, יעשה לי רק טוב.
החלטתי לנצל את הלילה וניגשתי להררי הכלים ששנינו התעצלנו מלשטוף במהלך השבוע פלוס האחרון, ארגנתי את כל המיכלים והצנצנות בשקיות למיחזור וסידרתי את הבגדים והנעליים שנותרו במזוודתי עוד מאז ששבנו מארה"ב.  

אם פיצי עובד קשה, המינימום שאני יכולה לעשות הוא לדאוג שיהיה לו כיף לחזור לדירה מסודרת לשם שינוי.

כשהתעוררתי היום גיליתי ערמה של חביות קלינקס על השולחן ואת הפתק הבא:

מאחר שהוא גם היה ער כבר הוא הראה לי שהוא קנה אייריש קרים ושוקולד מריר 70% (שתי התוספות ההכרחיות לקפה מושלם!).
אז אני הייתי חמודה אליו והוא היה חמוד אלי בחזרה ועכשיו אני מעדכנת אותו במשחק שהיה צריך לעזוב באמצע כדי ללכת לעבודה (הקבוצה שלו ניצחה!).

*******סוף עלילת משנה*******

הרגשתי הכי צבועה בעולם לבקש ולקבל ימי חופש למרות שהמנהלת התנגדה בטענה של "מישהו עלול להיות חולה" וביום למחרת לשלוח לה הודעת "היי, אני חולה ולא מגיעה לעבודה", למרות שהייתי איתה בתקשורת רצופה כל היום והיה ברור לכולם שאני הולכת ודועכת.
כששאלתי את המבורגר איך היה הלילה וכמה נעדרו הוא אמר שהיה עמוס וגם הלילה הבא צפוי להיות דומה ושחמישה (!) אנשים נעדרו, שלושה היו צפויים ובנוסף זה שאשתו חולה (להלן: הנינג'ה) שנאלץ אף הוא להעדר ואני. הרגשתי כל כך רע שחשבתי להגיע הערב לעבודה ולעזור אבל פיצי שכנע אותי שכבר קיבלתי את אישור המחלה ושעדיף לנוח ולהחלים.