בלוגהה

שתי נשמות תועות יכולו לבלות שנים יחד, להיות קרובות ולהשפיע רבות זו על זו. אתה אמרת ירח ותפוח ואני אמרתי שני יהלומים גולמיים שרק חיכוכים מתמידים ביניהם יוציאו אות יופיים החוצה, זוכר?

כמעט עשור מאז הדייט הראשון המתוק והנבוך ההוא בגלידה ושנים מאז שנפרדנו. כבר מזמן הפסקתי לכאוב, למדתי לקחים רבים ומדי פעם אני אפילו נזכרת בתקופה ההיא בחיוך קטן. אתה התקדמת מאז בכל אספקט כמעט, משכיל יותר, מכובד מנוסה וכעת מצאת את האחת שלך. זה היה שיעמום לילה ושיטוט פייסבוק שגילו לי את המידע הזה, בחיי שאני לא סטוקרית.

פעם, כשזו הייתי אני, האמנתי באמת ובתמים כי זו תהיה האצבע שלי שתענוד את הטבעת שלך ביום מן הימים, אני זוכרת שכך גם התוודתי במכתב הפוסט-פרידה ההוא שלא שלחתי אליך מעולם. היינו זוג יפה במשך כל כך הרבה שנים על אף הפערים הגדולים ברקע ממנו באנו וכפועל יוצא גם בתפיסות העולם, זה היה רק הגיוני להניח שכך יקרה. 

אך כמו שאמרתי, עברו הרבה מים בירקון מאז והלכנו לדרכים נפרדות. למדתי ממך המון והייתי רוצה לחשוב שזה הדדי, יחד התנסנו בכל כך הרבה חוויות וכעת רובן ככולן זכרון בגוון ורוד עמום.

ידעת על הבלוג הזה, הייתי מגיב כאן בתחילת הדרך ולמרות שבקשתי האחרונה אליך הייתה שתכבד אותי ושלא תקרא כאן יותר, אחת לזמן מה הייתי מקבלת תגובות בעילום שם שלפעמים נשמעו לי כמוך.

אם אתה עוד קורא כאן או אי פעם תקרא, אני רק רוצה לאחל לכם דרך צלחה, שתדעו לאהוב, לכבד ולהוקיר, ושתזכו לבנות משפחה לתפארת. אם ידעת להיות כה רגיש ומתחשב אלי בגיל הצעיר והבלתי מנוסה בו היינו יחד, אני בטוחה שאליה תהיה טוב פי כמה ואני יכולה רק לקוות כי היא תדע להחזיר לך באותו מטבע ושהאהבה שלכם, בניגוד לזו שהייתה לנו, תבער לנצח. 

יש פה אחד שעבד איתי ושהוא חבר טוב של חברים מהמשמרת. ביני ובינו היה בעיקר שלום- שלום ולא הרבה מילות שיחה מעבר לזה ולפעמים היינו יושבים יחד בהפסקות, תמיד כשהחבר'ה האחרים נוכחים איתנו, נדירות הפעמים שנשארנו רק שנינו.

כשהתחילו השמועות והתכנונים בנוגע להגעה לכאן, לארץ השיכורים, הוא שאל אותי אם זה נכון שאני נוסעת וכשעניתי בחיוב הוא חייך ואמר בטון מבודח "יופי, אני אצטרך בייביסיטר. כמה את גובה לשעה?" לא הייתי בטוחה אם הוא רציני או לא אבל אמרתי שאין מצב ושאין לי כח לילדים קטנים.

כעת כששנינו כאן, אנחנו בקושי מתראים בעבודה ולמעשה לא דיברנו כמה חודשים אך היום ללא שום הכנה מוקדמת קיבלתי ממנו טלפון והזמנה אליהם למחר לארוחת שישי. הוא תפס אותי קצת לא מוכנה והצלחתי לגמגם שאני לא יודעת מה איתי מחר, הוא אמר שישלח לי את הכתובת ושאני אחליט מה שבא לי וזה בסדר גם אם אחליט לא להגיע. לפני שעה ראיתי הודעת וואטסאפ שפספסתי מהצהריים, הוא שאל אם יש לי בעיה עם דגים.

האמת הפשוטה היא שלא מתחשק לי להגיע. אם כבר לצאת ולהפסיד זמן לימודים הייתי מעדיפה לצאת לאיזו בירה חברתית או לרקוד, דבר שחסר לי מאוד. אבל כאמור, אני לא עושה שום דבר מאלה עד אחרי הבחינות. מה גם שלשבת רק אני והם זה יהיה קצת מוזר, במיוחד מאחר שמעולם לא היינו באמת קרובים.

אבל מעבר לכל אלה, יש לי גם חשד. עד לפני כמה שבועות הוא גר כאן לבד בעוד אשתו ושלושת ילדיו נשארו בארץ והוא היה נוסע הלוך וחזור אחת לחודש בערך, כעת המשפחה הצטרפה לכאן ואני חוששת שהוא בסך הכל מנסה להיות נחמד אלי כי הוא צריך בייביסיטר לילדיו. מעולם לא הייתי בייביסיטר ואין לי כח לילדים קטנים, לפעמים גם לא לכאלה שהם בני משפחה.

השאלה המתבקשת אם כן, היא איך אני דוחה את ההזמנה בצורה אמינה ומנומסת?

המבורגר תהה האם אני באמת צריכה תירוץ קונקרטי ולמה לא פשוט לומר שמשהו צץ. אבל מה כבר יכול לצוץ לי כאן? לו הייתי בארץ זה עוד היה מתקבל על הדעת, אך כאן אין לי משפחה, אני לא עובדת באותו יום ולו היה לי תכנון לאירוע חברתי הייתי פשוט צריכה לומר לו בטלפון.

אז מה נשאר לי? להמציא מחלה\ שברתי רגל\ אני במחזור קטלני ומדממת כמו חזיר שחוט\אנתרקס? מרגיש לי קצת מגוחך אבל זו אופציה.

אולי אלך על התירוץ הקלאסי של תקופת מבחנים?

מצד שני אם אדחה את ההזמנה אני עלולה להרגיש כאדם מגעיל אנטי חברתי בפעם הבאה שאני פוגשת אותו.

וכאן אני פונה אליכם, יש לכם תירוץ מוצלח יותר או דרך נעימה להתחמק מזה? כי בחיי שאעדיף להישאר בדירה החמימה שלי בשורטס ושיער מבולגן ולאכול גלידה (אבל הקודים החברתיים מכריחים אותי להמציא תירוץ מפגר במקום לומר את האמת הפשוטה הזאת, נכון?)

בתודה מראש,

גהה המתבודדת.