בלוגהה

יקיצה טבעית בשעות הבוקר של יום חופש.

לפתוח קופסה של פטל טרי.

כשמזכירים לי נוסטלגיה שהספקתי לשכוח.

התקפי צחוק של ההורים ואחיות שלי, במיוחד כשאבי הופך אדום ומתחיל להשתעל ולדמוע.

להצליח לנגן קטע שלא חשבתי שאוכל.

הרגע בו הקול של סבתי הופך ממנומנם לנרגש כשהיא מזהה אותי בטלפון.

מחמאה בלתי צפויה.

לצאת מהמספרה ברחוב בו גדלתי ולהזכר בימים ההם.

כשהאבוקדו רך מספיק למאכל.

ריקוד בו יש לי התאמה מושלמת עם הפרטנר ולא צריך לחשוב.

שיחת טלפון מחברים ותיקים שלא שמעתי מהם זמן רב.

הרגע הזה.

כשנשארים יותר מדי זמן לבד, "זוכים" לבלות פרקי זמן ממושכים יותר גם עם המעורער והלא רגוע שבנפש, תחושה שהיא ספק מפחידה וספק ממכרת.

חצי ידיעה, חצי המצאה.

האם חיינו הם כעשן מסתלסל שיעלם מעין ומלב כהרף עין?

כן.

ואם הייתי מוחזקת עדיין בכבליה התומכים של הדת, הייתי אומרת:

הכל לטובה. נועדנו להשאיר אחרינו דור שיודע טוב ורע, שבזמנו יפנה את מקומו לדור אחר יודע טוב ורע וכך הלאה. אנחנו רק עוד חוליה בשרשרת, יש טעם ויש סיבה נסתרת לכל.

וכעת אני מוחזקת בחוטיה של יהדות שעיקרה רוח ומיעוטה הלכה למעשה. ומה יהא על נפשי הסוערת כעת?

אני זוכרת יום אחד לפני כמה חודשים שיצאתי מהלימודים והלכתי לכיוון תחנת הרכבת. נותרה לי עוד שעה של המתנה אז החלטתי להתקשר לסבתא לדרוש בשלומה.

מהא ודא הגענו לדבר על אילן היוחסין המשפחתי, דחקתי בה ללכת עוד ועוד אחורה. היא ציינה שמות ושרבטה בעפרון דק את פניהם של אנשים שחיו לפני כמאה וחמישים שנה, בני אדם שעבורם אני הבת או הנכדה של ניניהם. ניסיתי לחקור ולשאול עוד, למלא את הסקיצה בצבע והיא לא ידעה הרבה אך הוסיפה בחיוך שנשמע היטב גם מעבר לשפופרת "את יודעת, אף אחד אף פעם לא שאל אותי והתעניין בכל כך הרבה דורות אחורה".

עבור ההיסטוריה פרק זמן זה משול לפסיק קטן ואם לא סבתי שתבדל"א השמות האלה לא היו קיימים עבור אף אחד, התמונות שעל הקיר יכלו להיות דמויותיהן זרים גמורים.

למה אנחנו פה?