לאחרונה בתכנון יציאות פוטנציאלית אני צריכה להסביר לחברי שאינני פנויה בשעות מסויימות כי אני בשיעור. גם אלה שכבר יודעים עוד מתפלאים לרגע מה לעזאזל אני עוד לומדת, דיפלומת הנדסאים קיבלתי כבר לפני כמה חודשים ואני מחכה לגיוס. ואז מגיעה התזכורת שלשם שינוי אני על תקן המורה, ולא התלמידה.
בראש השנה הייתי סוג של מוקד התעניינות כשסיפרתי למשפחה על החוויות מברזיל, ובמיוחד התעניינה הדודה הצעירה ובעלה, שדיברנו על עוד נושאים עלק מעניינים בחיי ועל זה שאני מנגנת בגיטרה, בין השאר. היא שאלה אם בא לי ללמד את הבן שלה. לא התנגדתי.
בשבוע שעבר היא שלחה הודעה וביקשה ליצור קשר. לא הבנתי בהתחלה מה קרה, בחודש שעבר מאז הספקתי לשכוח את פרץ הנחמדות הרגעי שלי. קבענו שיעור שנדחה פעם בגלל הבחירות ופעם כשניצלתי משהו שקישוא ביקשה ממני כמוצא לבריחה. בפעם השלישית כבר הייתה גלידה.
תוך שיעור הוא כבר ניגן את "לכובע שלי" בשני חלה האטה והוא לא למד שיר חדש. זה קשה ללמד מישהו שאין לו גיטרה בבית, הוא מתאמן רק כשאני נמצאת, במקום שיתרגל לבד והמפגשים איתי יעזרו לו להתקדם.
זה מוזר שאני מדברת ככה כאילו אני מבינה מה אני עושה. אני למשל, מנגנת מה זה גרוע.
וחזרה ליציאות הפוטנציאליות, אתמול יצאתי עם צ'ץ' ובירלי שאספה אותנו. בהתחלה יצאנו ללאו בלומס ברמת החייל שם היה מאוד נחמד לדעתי. שתיתי לף בראון, השיחות והצחוקים זרמו למרות שבירלי וצ'ץ' הכירו באותו הערב. באחת השיחות צ'ץ' הזכיר מקום שהוא מאוד אוהב בהרצליה שנקרא הטראבין, ושאל אם בא לנו להמשיך לשם. בירלי הסכימה, לי לא היה אכפת למרות שפעם הקודמת שהייתי שם שפכו עלי מגש מלא משקאות. ניסינו להגיע לשם והלכנו לאיבוד. בירלי נלחצה והתעצבנה שהיא היחידה שדואגת וזרקה משהו על זה שאנחנו הולכים להתחלק בתשלום לדלק בסוף הערב.
כשכבר הגענו לטראבין נשארנו שם בדיוק חצי דקה, המקום לא מצא חן בעיני בירלי. צ'ץ' התבאס שהיא פסלה את המקום כל כך מהר. בירלי הציעה שנמשיך למקום קרוב שהיא מכירה.
כבר שראינו את שלט ההכוונה למקום הוא לא מצא חן בעיני "סמסרה- הזולה של השרון" היה כתוב בו. בירלי הסבירה לי שמדובר במקום עם נרגילות, קיוויות בתמימותי שפינת העישון של המקום אטרקטיבית בשל הנרגילות. ביקשתי ממנה שנשב במקום נטול עשן, או לפחות מאוורר.
הורדנו את הנעליים בכניסה, כפי שנדרש, ונכנסנו לחלל גדול שחולק לריבועים גדולים ומרופדים בכריות כשבאמצע שולחן לאוכל והשתייה של כולם. נשמע נוח? הריבועים היו גדולים והמקום צפוף, לכן הצטרפנו לעוד איזו קבוצת ערסים. כשהתפנה שולחן לידנו וחלקם הלכו אליו, ניצלנו את ההזדמנות ותפסנו את הצלע שנותרה ריקה. אבל אז הגיעה אחת מעובדות המקום שבאה לומר לנו שאין כזה דבר לשבת פה לבד ושאנחנו צריכים להצמד לערסים כי יש עוד אנשים שמחכים בחוץ. מאוחר יותר כשקלטה שאנחנו רק שלושה אמרה לנו לעלות למעלה.
היחס הדוחה לא מצא חן בעיני ובעיני צ'ץ'. ומלבד זאת המוזיקה הייתה מגעילה, המקום כולו היה פינת עישון אחת גדולה עם נרגילה אחת לפחות לכל שולחן וללא אף חלון נראה לעין. כשהסתובבתי לחפש את בירלי ראיתי אותה לוקחת סיגריה מאיזה ידיד שלה שישב לידנו. התעצבנתי עליה, חטפתי לה את הסיגריה מהיד וצעקתי עליה קצת והכל תוך כדי שהעובדת של המקום חיכתה שניקח את הדברים שלנו ונעלה למעלה. לקחנו את את הדברים שלנו באמת, והובלתי את כולנו החוצה. צ'ץ' לא הבין כל כך למה למרות שניכר עליו ששמח לצאת מהמקום המסריח הזה. בירלי נראתה אובדת עצות.
אני לא יודעת אם זה אובר דרמטיות, אבל הרגשתי שהיא מזלזלת בי. אמרתי לה בפירוש שהנרגילות והעשן מפריעים לי אז לא רק שאין שם מקום נקי מעשן, שזה לא ממש אשמתה, היא עוד באה לעשן לי לתוך הפנים?
אפילו לא ידעתי שהיא מעשנת. חשבתי שהאווירה העלק סטלנית והמגעילה השפיעה עליה והיא לקחה סיגריה "בשביל הקטע".
גם ככה מעצבים כמעט קרעתי לה אותה. אולי חבל שלא עשיתי את זה בכל מקרה.
כשבירלי הורידה את צ'ץ' הוא שילם לה על דלק למרות מחאותיה.
לא רצינו לסגור את הערב באווירה רעה וסגרנו את כל הסיפור כחוסר הבנה אחד גדול. פעם הבאה (אם תהיה?) היא כבר תדע שאני אנטי עישון ועשן, ואנחנו (רק אני?) נדע שהיא לא חובבת מוזיקה ישראלית או מקום שדומה לטראבין.
סוף סיפור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: