בלוגהה

אתמול, אחרי מתכונת ושחרור כתתי המוקדם ב3 שעות, החלטנו אני, חג'י, הארלם, קרפלך וחינה שנעשה משהו.

זה היה ברור שלא נעשה כלום.

רק שהפעם באשכרה נמאס לנו והחלטנו ללכת למיניקניון (מעתה זהו השם הרשמי שיחליף את הכינוי המסורבל "הקניון-ליד-הבצפר-שתמיד-אנחנו-מתפלחות-אליו") ולשכור סרט מהמנוי המשותף שלנו, והפעם זה גם היה אמור להיות יותר מהיר ופחות מסובך כי הפעם כולנו היינו שם, ולא רק אני, חינה והארלם- כמו בד"כ.

החלטנו לקחת את "פייט קלאב", ולפני שהתחלנו ללכת לכיוון הארלם, נפרדנו מקרפלך שהייתה אמורה להפגש עם חברשלה והיו לה עוד דברים לעשות לפני זה.

אחרי כ15 דקות של הליכה מרוחה, בערך באמצע הדרך גילינו שלקחנו סרט לא נכון.

חג'י ואני התנדבנו ללכת חזרה למיניקניון ולקחת את הסרט המבוקש, ואת כל הדרך לשם בילינו בקיטורים.

כשהגענו, הסתבר שאין להם בכלל את הסרט, ככה שהיינו צריכים לבחור משהו אחר.

לאחר זיבולים רבים לקחנו את "נשים מושלמות", ועשינו את רוב דרכנו חזרה אל הארלם בנפרד, כי חג'י הלכה מהר ואני התחננתי שתלך לאט כי לא ישנתי והרגשתי רע. אבל היא לא הקשיבה...

על אף המחסור החמור בשינה, נשארתי ערה ממש רב הסרט חוץ מהרדמויות קצרצרות בנות כ 10 שניות כל אחת שתקפוני לפרקים.

סה"כ הסרט חמוד ביותר ומומלץ לצפיה.

אחרי הסרט מנגה התקשרה אלי ושאלה אם אני והשאר רוצים לעשות היום משהו.

שאלתי את כולם והתייעצנו מסתבר, בווליום רם מדי, וסתם חג'י וחינה קראו "לאשה" שהיה מונח שם והצטחקו בקול למראה התמונות שהיו שם, כך שלפני שעזבנו הספקנו לשמוע את אמא של הארלם זועמת על כך שהפרענו לה לישון.

הוחלט שנלך אל מנגה ונראה סרט כלשהו.

בדרך קפצתי לרגע הביתה כדי ל"הורדתי" קפה (אני אכתוב על זה מתישהו פוסט) ולקחת כסף ואז רצתי מהר לכיוון חינה.

כשהגעתי לבניין שלה ראיתי שחג'י יושבת על המדרגות בכניסה של הבניין. התיישבתי לידה ופתחנו בשיחה.

מסתבר שכשמתחילים לחשוב זה מעיד על התבגרות. ולמרות שאני חושבת מלא בזמן האחרון... לא נראה לי שאני אתבגר מתישהו, למרות שחג'י אומרת שכבר התבגרתי.

לפני שהלכנו אל מנגה עצרנו אצל חג'י והיא הביאה לנו ללטף קצת את האוגר (שאני גם אבא שלו) שלי שסופסוף ראיתי פעם ראשונה.

הגענו למנגה והיא לקחה לבקשתנו את "פייט קלאב" והזמנו אני וחג'י בורגר ראנץ'.

אני חייבת לציין, שהסרט הזה מאוד מיוחד, ואני אישית אהבתי אותו מאוד מאוד!

מנגה וחג'י ליוו את חינה ואותי קצת בדרך חזור ואח"כ המשכנו לבד, ומסתבר שהחור הזה שהם חיים בו הוא לא רחוק כמו שחשבתי.

כשהגענו אל הבניין של חינה, למרות שהיה כבר אחרי חצות, ולמרות שהייתי אחרי 37 שעות ללא שינה והמון קפה, ישבנו שוב על אותן המדרגות שישבתי עליהן מוקדם יותר עם חג'י, ודברנו על המון דברים והיה לי נחמד עד מאוד.

בסופו של דבר נפרדנו בסביבות 1:15 והלכתי הביתה.

פעם שעברה כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה, התלהבתי מכל הרחובות הראשיים שפתאום ריקים כ"כ ממכוניות ואנשים, אבל אתמול היו יותר אנשים שהסתובבו, וגם כמה מכוניות סוררות ששמעו מוזיקה מזרחית מתבכיינת.

כשהגעתי הביתה, כולם כבר ישנו.

בד"כ כשאני חוזרת ממקומות מחוייכת, ברגע שאני מגיעה הביתה אני מתבאסת כי אין לי כח לכל המשפחה המופרעת שלי,

אבל כולם ישנו, ככה שהיה לי הרבה יותר נחמד, ולא היה לי את הבאסה של "אחרי יציאה".

נרדמתי תוך שניות.

אחחח איזה יום מלבב!

אתמול הייתה לי מתכונת במ"מ.

הייתי אולי הכי פחות לחוצה שם מכולם, למרות שזה אמור להיות להפך:

כולן שם חרשו את נשמתם ועברו תרגיל תרגיל, גם כשיש 35 תרגילים על נושא אחד עלוב ומפגר.

ההכרח ללימוד טוב לשיטתם, כולל המונהמון תרגול ומורה פרטי. ורצוי להתחיל ללמוד חודש לפני הבחינה.

אני הייתי היחידה שהתחיל ללמוד רק ביום שלפני, ובטח שהייתי היחידה שלא ישנה בלילה שלפני כי היא העדיפה לרכז את כל החודש העלוב והמבוזבז בלילה אחד חסר שינה ומלא קפה.

המתכונת עצמה הלכה מעולה וממש כמעט שכל הכתה קיבלה 100 עגול.

אחרי המתכונת המסדרונות היו גדושים בבנות מפגרות ומתלהבות שסיפרו לחברותיהן את סיפורן הנוגע ללב: "אני הייתי בשוק!... לא חשבתי שאני באמת אצליח... אני ממש נתקעתי בשאלה  2 וכמעט שויתרתי עליה.. שיואו!"

גם גהה היוותה חלק קטנטן מהגודש, רק שגהה לא התלהבה, וישבה על הספסל מול הכתה שלה והמתינה בשקט שחברותיה הלומדות ב4 ו5 יחידות יסיימו את המבחן שנקבע גם להם לאותו יום.

אחרי שענו על המבחן, כל אחת וקצבה היא, ולאחר שסיימו לתחקר את חברותיהן בנוגע לתשובותיהן לשאלות אחדות, הן פנו אל גהה ושאלו.

חברות: "נו גהה איך הלך?"

גהה: "פסדר שכזה..."

חברות: "וכמה קיבלת?"

גהה: "לוידעת"

חברות: "אה?!"

גהה: "המורה בדקה לכולם את המתכונת חוץ ממני"

וזה באמת מה שקרה, אחרי שכולן סיימו את המבחן, היא התחילה לבדוק את התשובות.

לאחר שבדקה כמחצית מהמבחנים, היא אמרה שנראה לה שהיא תפסיק לבדוק, כמובן שכולן קיטרו ואמרו שהיא לא יכולה לבדוק לחצי כן ולחצי לא, אך היא טענה שאי אפשר לבדוק כ"כ הרבה... וכבר כואב לה הראש.. והיא עלולה לבדוק לא טוב.

רחמתי על המורה, רחמתי מאוד.

שאגות כעס של מאותגרות שכלית זה דבר לא קל, וכאות הזדהות אמרתי למורה שמצדי היא לא חייבת לבדוק לי עכשיו.

אחרי איזה חצי שעה שהיא פינתה את הדברים שלה, ראיתי שנשאר רק דף אחד משובץ אחד על השולחן- המבחן שלי.

מסתבר בסוף היא בדקה את כל המבחנים חוץ משלי כי "את חמודה וויתרת לי"

מוסר השכל: גם כשאתה מתאמץ ומנסה להיות נחמד למורים, תמיד הם ידפקו אותך בסופו של דבר.