בלוגהה

השעה הכי רגועה שלי בשבוע היא ככל הנראה הנסיעה לעבודה (חלקכם מרימים עכשיו גבה) במשמרת הלילה הראשונה. המשמרת הקודמת לכך היא תמיד משמרת בוקר מה שאומר שיש 24 שעות של חופש בין השתיים והשלמת שעות שינה היא הפעילות ההגיונית ביותר למלא את החלל הזה. וכך, כשהחושך בחוץ מרגיע את העיניים והעייפות לא מנקרת בראש, אפשר להתרווח על הכסא ולשמוע מוזיקה רגועה וכיפית כל הדרך לדרום.

גם היום כמו בכל פעם שאני שומעת מוזיקה אהובה אני מסוגלת לנגן אותה בראשי ולדמיין בין אצבעותי את כלי הנגינה האהובים שלי, אלא שהיום התגנבה לראשי המחשבה שאני ממש ברת מזל על כך שנפלה בחלקי ההזדמנות ללמוד לנגן, שנים ארוכות שבהן אני שומעת שיר אהוב ומשמיעה בלבד אני מצטרפת לזמר והופכת להיות כלי נוסף בלהקתו.

המחשבה הזו הפליגה עוד למחוזות רחוקים ואז נזכרתי בה. באותה אישה שלימדה אותנו שעה או שעתיים שבועיות בכיתה ג' להפיק צלילים ערבים יותר או פחות מחלילית שחור-לבן. נזכרתי איך הייתי יושבת בבית עם חוברת התווים ומנגנת את אותה יצירה פשוטה שוב ושוב, איך ההורים שלי כעסו, איך המשכתי בכל זאת. נזכרתי איך שבמסיבת חנוכה באחת השנים כל הכיתה עמדה מול ההורים בשורה וניגנה שיר חג, אחר כך נשארנו פחות בנות וניגנו שיר נוסף, מסובך יותר ולבסוף נותרתי אני לנגן שיר אחרון לבד, נזכרתי איך לאירוע שכחתי את חוברת התווים וניגנתי מהזכרון, איך זייפתי "רק" בצליל אחד.

נזכרתי באיך שפעם היא לקחה את כולנו להקלטות באולפן וכשעמדנו בחדר ההוא ודיברו אלינו מבעד לאוזניות הרגשתי הכי מקצועית בעולם, נזכרתי איך התגאתי בעצמי ונהנתי מהחוויה למרות שמיץ התפוזים ששתיתי לפני כן עשה לי כאב בטן לכל אורך הנסיעה.

נזכרתי איך הייתי שנתיים אצל המורה בחוג מתקדם אחה"צ, איך קנינו כולנו גם חלילית אלט שהיא גדולה יותר וכמה שבזמנו כף היד שלי הייתה קטנה והיה לי קשה לאצבע את כל התוים. נזכרתי שעזבתי את החוג לאחר שנתיים ומעט לאחר מכן חברה משם התרברבה שהם למדו לנגן את שיר הנושא של "טיטניק", נזכרתי שהתבאסתי שדווקא כשאני עוזבת לומדים משהו חדש ולא רק מוזיקה קלאסית, נזכרתי שמאוחר יותר הייתי גאה בעצמי שהבנתי שאני לא צריכה את התוים ואני מבינה לבד מהם התוים הנכונים. נזכרתי באיך שמרוב שימוש החלילית שלי התבלתה ונהרסה ועד היום אני מנגנת בחלילית של אחותי, זו עם מדבקת הסמיילי הנוצצת בחזית.

היום בהסעה תהיתי לגבי אותה מורה, האם היא עדיין מלמדת ומה קורה איתה עכשיו. הקלדתי את שמה בגוגל בלי שידעתי למה לצפות כי לא הייתי בטוחה אם היא עדיין נושאת את שם המשפחה שאני זוכרת. בתחילה לא ידעתי אם התוצאות שגוגל הציג אכן מצאו לי את שחיפשתי, אך דף הפייסבוק שנכנסתי אליו לא הותיר ספקות. למרות שעברו 17 (!) שנים מאז וסימני הזמן ניכרו בה היטב ומעט הקשו על הזיהוי, השיער עדיין קצר מתולתל וצבוע אדום, העיניים עדיין קטנות ומוכרות. מסתבר שמאז היא גם פרסמה שני ספרים, סיימה שני תארים, הפכה למגשרת וגם התחתנה וילדה בן.

ובין כל הדברים החשובים והרציניים הללו אני תוהה האם יש לה בכלל מושג שהיא שינתה את חיי מן הקצה אל הקצה. האם יש לה מושג שבזכותה החלום שלי בגיל 10 היה להיות נגנית בפילהרמונית? האם היא יודעת שעד היום אני מסוגלת להעביר שעות בהשמעה של מוזיקה ובהצטרפות אליה בנגינה עד שמתייבש לי הפה ושפתיי כאובות? האם היא יודעת שאני מתכננת לקנות גיטרה בס בקרוב, ומתרגשת בכל פעם שאני חושבת על כך? האם יש לה מושג שהיא עזרה לילדה קטנה אחת למצוא מקום בו היא מרגישה שייכת?

אחד מהאנשים האלה שנכנסים לחייך לרגע קט רק כדי לעצב אותך מחדש.

הבחינה אליה למדתי חודש וחצי הסתיימה ביום שישי שעבר, בשישי בלילה ומוצ"ש הגעתי לעבודה כך שימי ראשון עד רביעי היו ימי חופש שתוכננו להיות עמוסים בכל הדברים שאני אוהבת ושלא העזתי לעשות מפאת כשלון בבחינה.

אז לק סגול מכשפתי נמרח על ציפורני ארבע גפיים, ניגנתי המון, פגשתי חברות ובנוסף פגשתי את ההוא.

כן, ההוא שידע שכל עוד אני לומדת אין שום סיכוי שאני יוצאת מהבית. כמעט את כל האוף שיפט בילינו יחד. האזנו למוזיקה, יצאנו לסנוקר עם חברים שלי, שתינו ביחד-לבד וביחד-ביחד ובשלושה לילות גם מצאנו את עצמנו הולכים לישון יחד.

הפעם לפחות הייתי כנה עד כאב איתו.

ביום שלישי יצאנו עם חברים שלי לסנוקר. התכנון המקורי היה שאחר כך אצא עם חבריי לסלסה ואז אצטרף ליום הולדת של חבר משותף שלנו בפאב אך בגלל שהדברים לא ממש הסתדרו הסלסה התבטלה והגעתי יחד איתו ליום ההולדת. בסוגריים אציין שמכיון שזו הייתה יציאה חברתית רצינית ראשונה מאז שהתחלתי ללמוד, הרגשתי צורך להפציץ בהופעה ולהרגיש כוסית. אז הפצצתי. והייתי כוסית. ואז כשנכנסנו לפאב וברכנו את החוגג אחד מהחברים שלו שאל לשמי ופטפטנו קצת. יותר מאוחר כשזה שהגעתי איתו הלך לדבר עם אנשים שישבו במקום אחר או להביא לנו את המשקאות אותו אחד חזר והמשכנו לדבר, בזווית העין ראיתי שהסיטואציה לא מצאה חן בעיני מר בחור שעמד ועישן סיגריה, למרות שנגמל לפני כחצי שנה.

כשחזרנו אליו היינו שנינו די שיכורים ועייפים, וכשפתחנו את הנושא היה ברור שהוא קינא בזה שדיברתי עם הבחור השני ושאל אם החלפנו מספרים. הזכרתי לו שאנחנו לא ביחד ושגם הוא חופשי לעשות כרצונו.

השיחה התארכה והייתה אמוציונלית מאוד. "אני יודע שה תזמון דפוק ואני עומד לצאת מעפן, בגלל זה אני גם מפחד לומר לך את זה, אבל.... אני אוהב אותך" חשף. לפעמים הוא מסוגל להיות שקוף כמו שקית, ידעתי כבר זמן מה שיש לו רגשות אלי אם כי לא ידעתי אם בפני עצמו הוא מסוגל לכנות אותם במילה הגדולה הזו. אמרתי לו שאני פוחדת להקשר ולהפגע שוב ומצד שני הוא יודע שהוא מחפש משהו רציני יותר כי התנסה בקשרים קצרים ומזדמנים, אני לעומתי מעולם לא חוויתי אותם ואני מרגישה שזה הזמן שלי לחוות ולטעות. השיחה פנתה כמתבקש לנושא השוביניסטי ונורא מעצבן בעיני על איך שגברים מתפרפרים נתפשים לעומת נשים כאלו.

גברים, לידע כללי. בחורה שהחליטה שהיא בענייני סטוצים וקשרים קצרים היא לא שרמוטה, וזה דבילי להסתכל עליה באור כזה. למה? כי צריך שניים לסקס, כדי שזה יחשב זיון צריך שמישהו שהוא לא היד שלכם יהיה מחובר בצד השני של האיבר שלכם, ואלא אם כן מדובר בפלילים- שני הצדדים חפצים באקט. אז נכון, פיזיולוגית אתם החודרים ואנחנו נחדרות, אבל כך אנחנו בנויות, אם אנחנו מחליטות שבא לנו עליכם ויצאנו מסופקות זה חגיגה לנו לא פחות מלכם.

וחזרה לסיפורנו.

בבוקר דיברנו קצת על מאורעות הלילה והוא התפלא שהיה לו האומץ לחשוף את ליבו כך בפני. בילינו עד הצהריים ואז גם יצא לי לנבור קצת בפייסבוק ולמצוא את ההוא שהתחיל איתי וגיליתי שהוא ממש חמוד. אני תוהה אם הוא טרח לחפש אותי או אם יקרה עם זה משהו.

ולגבי שנינו, לא יודעת מה יקרה. בא לי להתנסות בדברים חדשים למרות שנורא נוח וחמים לי איתו. לפחות יאמר לזכותי שאני לא מוליכה אותו שולל ואמרתי לו את כל האמת בפנים.

הפוסט הזה נכתב בחופזה, יתכן ויצא לא מאוד ברור ועמכם הסליחה.