בלוגהה

זה כבר הפורים השני שלי בארץ השיכורים. בשנה שעברה הייתה מסיבת פורים מאולתרת שעוד הצליחה לדחוף אותי להרכיב תחפושת מכל שאריות ליל כל הקדושים שעוד יכולתי להשיג. כתר פלסטיק, כפפות שחורות, שמלה וצעיף נוצות שחורים יחד עם צבע פנים שחור ולבן והופ! אני ברבור שחור. הכנתי משלוח מנות להמבורגר המופתע על מנת להכניס גם אותו לרוח החג.
במסיבה עצמה לא נהנתי ועזבתי תוך עשרים דקות תוך שהתחוור לי שאני היחידה עם איפור פרוע כזה על הפנים.
השנה, ולראשונה בחיי, אפילו לא טרחתי לחשוב על תחפושת.
 

אבל בזמנים כתיקונם, פורים הוא החג האהוב עלי. כל שנה הייתי מתחפשת, לרוב למשהו מומצא שניכרת בו ההשקעה בחשיבה על האביזרים או בהכנתם בידי החובבניות.
הנוהג היה קבוע, הרעיון לתחפושת נשאר תמיד בסוד עד יום החג בו התקיימה הבכורה החגיגית, בד"כ היום בו מתחפשים בבתי הספר או שבו מתקיימת ארוחת החג המשפחתית. אחיותי ובן הדוד הקרוב צ'ץ' תמיד היו שואלים למרות שידעו שתשובה הם לא יקבלו, וזה רק הוסיף למתח ולצפיה של כולם.

כשהייתי בכיתה י' כמדומני, היה לי רעיון מוצלח במיוחד שמכרי זכרו גם שנים קדימה. באותה שנה, צ'ץ' קפץ לבקר אותנו בשבת ושאל על התחפושת. ההתנגדות האוטומטית שלי הפעם נתקלה בשיקול הגיוני כאשר הוא אמר שלמעשה יום התחפושות כבר היה וכנראה שלא תהיה השנה עוד הזדמנות. אחותי הוסיפה להיסוסי כשאמרה שגם אבא לא ראה אותי בתלבושת עדיין. לקח לי כמה רגעים לחשוב ואחר החלטתי שאל לי לאכזב את המעריצים ושבעוד מספר דקות אחזור עם ההברקה השנתית שלי. 

לבשתי את חולצת הטריקו הצהובה והמכנסיים הצהובים, על גבי תיק קטן שנסגר בין שני מכסי מיקרוגל מפלסטיק, עטופים בנייר שעליו נצבעה דוגמה של ספירלה גדולה בצבעי כחול-לבן, אספתי את שיערי וחבשתי כובע ים צהוב שעליו הודבקו מקדימה שני שפתוני בליסטקס עטופים גם הם בנייר צהוב ולסיום הרכבתי משקפיים עגולים זהובים. מבט אחרון במראה, ויצאתי לקבל את פני מעריצי המצפים.

אבא שלי נראה מבולבל בתחילה ואז נתקף בצחוק פרוע, תוך שהוא נשען על הקיר ומאדים. גם על פניו של צ'ץ'  עד שהסברתי "שבי מפרפר נחמד" וגם הוא הצטרף לאבי, שבשלב הזה כבר הפך לסגול והחל למחות דמעות באצבעותיו. לקח לשניהם עוד דקות ארוכות להרגע ולחזור לעצמם.

אחותי העירה מאוחר יותר, ואני נוטה להסכים איתה, שבחיים לא ראינו את אבא שלי בהתקף צחוק שכזה. 

היו לי עוד מספר תחפושות מוצלחות וזכורות לאורך השנים כמו קופאית בסופר (שנה לפני שלובה מ"ארץ נהדרת" פרצה לחיינו, נשבעת!), ראש דשא, איימי ווינהאוס כולל הפאה, הקעקועים המזוייפים והשתכרותי האמיתית שתירצתי בהמשך ככניסה לדמות וגוש קקי שכנראה מתחרה עם שבי על התואר התחפושת הכי זכורה. בזמנו הקקי היה נראה לי כמו משהו חתרני שבועט בכל תחפושות "מלכת ה-" ו-"נסיכת ה-" עד שהגעתי לכיתה בתיכון והמחנכת שגם ככה לא הצליחה להבין אותי אף פעם סקרה אותי מעלה מטה, חייכה ושאלה "ולמה את התחפשת? אמא אדמה?" ונאלצתי להסכים איתה על מנת שלא להיות עוד יותר אאוטסיידרית בעיניה ולשבור את לבה הקטן.

אבל מכל התחפושות, מכל החוויות הנעימות והפרועות שחוויתי בפורים לאורך השנים, הזכרון של אבא שלי נשען על הקיר, בקושי נושם, כשפניו סגולות והוא מוחה דמעות צחוק בגלל רעיון התחפושת שלי היא החיובית ביותר ושמעלה את החיוך הגדול ביותר על פני.
 

אני עובדת קשה בזמן האחרון.
משקיעה המון זמן פנוי בפרויקט שקצת הזנחתי בחודשים האחרונים אבל כעת, כאמור, אני "נותנת גז". אני מקווה שכל הזמן הזה והכסף יתבררו כהשקעה ולא כבזבוז.
העניין הוא, שקצת מציק לי שהפסקה האחרונה נכתבת בגוף יחיד, אני די מאוכזבת מכך שאלו הם פני הדברים. הכוונה שלנו (או שמא רק שלי?) הייתה להתחלק בעניין, בתוצאות אך גם במטלות הנדרשות. חשבתי שאחרי שהוא יערב בעניין כסף מכיסו הפרטי הדברים יתנהלו אחרת, או כפי ששמעתי פעם ממכר- רק כשאדם שם כסף על השולחן כוונותיו רציניות באמת.

אמנם נכון שהוא עוזב את הדירה בעוד מספר שבועות מה שמצריך ממנו זמן של סידור ואריזה, ונכון שלפני כן היו לו עניינים בירוקרטיים בנוגע לרכב שרכש בצורת ניירת, ביטוח וכו' ולפני כן היה גם שבוע שהוא היה חולה...
אז אולי אני מגזימה? אולי מעט, אבל אני מרגישה שגם לפני התקופה הזו שהייתה עמוסה עבורו לא הייתה לו מוטיבציה בנושא, כאילו אני צריכה לדחוף אותו לעשות דברים, וגם אז הדברים מתנהלים מעט בעצלתיים לטעמי.

כבר לפני מספר שבועות כשהעניין פחות הציק לי, אמרתי לו חצי בצחוק שבהתחשב בכל העבודה שאני משקיעה, יהיה זה רק הוגן שהחלוקה של הרווחים, שאני מקווה שיגיעו במהרה, תהיה יותר נדיבה כלפי. או במילים אחרות- שכח מפיפטי-פיפטי.
לפני שבוע כבר אמרתי לו שאנחנו צריכים לנהל שיחה רצינית בנושא וגם היום הזכרתי לו את זה ואמ;לקתי לו את טענותי- לא איכפת לי לעבוד יותר ממך אם נגדיר שכך הם פני הדברים, כך אני לא אצפה ממך לדברים שאתה לא מוכן להם ואתאכזב. אתה בתמורה תקבל את הזמן הפנוי ושקט ממני.

מדי פעם וגם היום הוא זורק שאני "בוסית" ושאני אוהבת שהדברים נעשים כמו שאני רוצה. אבל אני לא חושבת שזה נכון, אני מעדכנת אותו כל הזמן בהתפתחויות, גם כדי שידע ואולי גם כדי להניע אותו לתת יד. חוץ מזה, שעד כה הוא הוכיח לי שאם אני לא נותנת לו מטלה עם יעד מוגדר ומסגרת זמן כלשהי הדברים פשוט לא מתבצעים מצדו. הוא מכריח אותי להתנהג כמו בוסית כי הוא מתעקש להתנהג כמו עובד פשוט.
ומה זאת השטות הזאת "בדרך שלי"? יש לנו תוכנית עבודה שאני פועלת על פיה והוא יכול לעשות בדיוק את אותו הדבר.

במקום להציע שנקדם במקביל מטלות כבדות או שנתחלק במטלות היותר קטנות הכל נופל עלי.


בעוד מספר שבועות הוא עובר לגור איתי ואז אני מקווה לראות מעט הזדהות מצדו. אם אגלה שהוא מסוגל לשבת איתי באותו חדר ולהתבטל בזמן שהוא יודע שאני משקיעה זמן ומאמץ אני אהיה מאוד מאוכזבת.