בלוגהה
...Wiggle your toe |
| 4/2016
כשאחזור הביתה
כשאעזוב את המקום הזה ואשוב סופסוף הביתה, יחסר לי השקט.
הקצב האיטי שבו החיים כאן מתנהלים.
ההפרדה המוחלטת בין הפרסונה כעובד לבין האני הפרטי בימי החופש. היכולת- הכל כך פשוטה ואם זאת שכל כך נעדרה מחיי ומחיי הקולגות שלי כשעבדתי בארץ- לנתק את הטלפון ומצדי לכו תחפשו. ואתם יודעים מה? זה שיעור נהדר שהם לימדו אותי.
הזקנות שנפגשות במקרה בסופר או בחניה ומדיינות כשקמטי דאגה נחרשים במצחן על מזג האוויר ההפכפך, ולא על עוד אזרח תמים שנרצח.
כמובן שגם מההטבות החומריות יהיה קשה להפרד- מהדירה ומהרכב שהחברה מממנת, והחזרה שודאי תהיה טראומתית במידת מה- אל חדר נעורי.
הירוק והמרחבים שנבטים מחלוני במקום בניינים צמודים מדי ושכנים שמעשנים במרפסת בתחתונים (ולצערי רובם זקנים מקומטים).
לא עוד אהיה זו האקזוטית, הברונטית עם העור הכהה במונחים מקומיים והעיניים החומות שכל כך נדירות כאן.
וכמובן הקרבה ומחירי הטיסה הזולים לכל המקומות שרציתי לבקר בהם.
ואתה, בן זוגי היקר, על אף ההבדלים בינינו, ולמרות חסרונותיך (ושנינו יודעים שגם אני משופעת במגרעות), ממך יהיה לי הכי קשה להפרד.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: