פחות מחודש, מי היה מאמין.
יש כל מיני טפסים למלא, וזרים שבאים לבדוק שלא שרפתי/שברתי/ טינפתי את הדירה ומחזירים אותי לתקופת המסדרים במגורים בצבא.
פגישה נוספת עם זרים אחרים שיוודאו שלא נוספו מכות חדשות לרכב.
איש אריזה שיגיע אלי כדי לדבר על הדברים שאני יכולה או לא יכולה לארוז.
ישנה גם מונית שהזמנתי אתמול שתאסוף אותי מהשדה לבית הורי אחרי שאנחת בנתב"ג.
אתוודה ואומר שנאלצתי לשוב ולתקן את האמור בשורות האחרונות, להוריד את השיוך המדומה. דירה, לא דירתי הרכב, לא הרכב שלי.
כי כמה שנקשרתי להטבות החומריות כאן, להטבות הכספיות של לא לשלם שכ"ד, ביטוח לרכב - הם כולם not mine to keep.
ופיץ? מה יהא עליו? האם גם הוא רק עוד סעיף ברשימה הזו?
לפני כחודש וחצי, כשהתחלתי להרגיש את החזרה קרבה בצעדי ענק, היו מספר ימים שלא יכולתי להפסיק לבכות בהם. (חושדת שזה גם עניין של הורמונים, היום העיניים התחילו לנזול לי שוב ללא התראה מוקדמת, בדואט מושלם עם איברים אחרים). ידעתי שיהיה לי קשה לחזור בבת אחת מהרוגע שכאן למנטליות הלחוצה בארץ, מבעלות על רכב לאוטובוס ומדירה לבד בחזרה להורים (לפחות בהתחלה), ועם כל הקושי- הוא האדם שהתרגלתי לשתף אותו ולקבל ממנו תמיכה ועכשיו אני לא יודעת אם אנחנו עודנו "אנחנו".
התקופה הזו הייתה קשה לי מאוד והתאפיינה בשינויים תדירים וחדים במצב הרוח, ולפעמים מטריגרים די דביליים.
זכור לי מקרה בו במהלך שיחה שנסבה כמדומני סביב נושא יוקר השכ"ד והעובדה שאני נאלצת לשוב לגור עם ההורים לפחות לזמן מה, פיץ חשב שהוא מצחיק כשאמר משהו על זה שאבא שלי הולך להגיד לי לסדר את החדר, וציפה כנראה לגיחוך או עקיצה בחזרה, אך במקום התחלתי לבכות בהיסטריה כשהבנתי שאוטוטו אהיה בת 29 לבד, גרה עם ההורים ללא רכב ועם ודאות גבוהה מאוד שאבי אכן יציק לי בנוגע לסידור חדרי, כך שלמעשה די חוזרת לגיל 13 מבחינת עצמאות. הרגשתי כל כף פתטית באותו רגע...
ובחזרה לשאלת ה-"אנחנו".
לפני כשבועיים ארגנו לקבוצת הישראלים שעוד נמצאים כאן יום מרוכז בנושא אספקטים שונים של שיבתנו לארץ כשבסיומו ניתן היה לבקש זמן פרטי עם עובדת HR שאחראית על התהליך.
אז הלכתי לדבר איתה ותכננתי לשאול אותה כמה שאלות אחרות שהיו לי ועל הדרך להעלות את נושא זוגיותנו השברירית ולשאול האם יש מצב להשאר לעבוד כאן, בארץ השיכורים.
בפועל, התחלנו לדבר עלינו תוך עשר שניות. האשה הייתה חמודה ממש וסיפרה לי שגם היא חוותה זוגיות כזו כשגרה פעם ביוון, כשהיא במקור מפולין, והייתה הכי BFF בדקות הללו. הבעיה המרכזית, היא הזכירה לי, שלפני שהגעתי לכאן חתמתי על חוזה בו היה כתוב שבסיום הרילוקיישן אני מחוייבת לחזור ל12 חודשים. השיחה איתה הייתה לבבית מאוד אבל השורה התחתונה היא שהחוזה מחייב והיא מכירה רק את הפן של הרילוקיישן כלומר, אם אני רוצה להשאר כאן זה חייב לעבור דרך המנהלים המקומיים ואלה שבארץ, ולאלה הישראלים אין שום סיבה שבעולם לוותר עלי ולהשאיר אותי כאן.
אז דרך העבודה אין לי באמת סיכוי להשאר כאן ולכן הדבר היחיד שנותר שעשוי להחזיר אותי לכאן הוא דרכון זר שאוכל אולי להוציא דרך סבא ז"ל וסבתא, אך מדובר בהליך שלוקח כשנתיים. וגם אם זה יתכן, מה יקרה עד אז?
עצובה יצאתי מהמפגש איתה וסיפרתי לפיץ באריכות את שאמרה והתחלתי להעלות את האופציות הנותרות בזמו שהוא גולל באגודלו על מסך הפלאפון שלו, עד שלרגע כבר חשבתי שאין לו שום עניין בדברי ואז הוא הרים את המכשיר מול פני וביקש ממני להביט בתמונות מאלבום פייסבוק כלשהו.
את שמה של בעלת החשבון לא הכרתי, ותוך כדי גלילה הבנתי שמדובר בטקס קבלת תואר או תעודה כלשהי.
ואז הגיעה התמונה שהסבירה הכל - הבחורה הלא מזוהה נראתה מחוייכת ומחזיקה בתעודה ממוסד אקדמי אמריקאי ומחובקת ע"י בחור מחוייך אחר שדווקא כן הכרתי, אותו נכנה ליאו.
ליאו עובד באחד הצוותים האחרים במחלקה שלנו ואנו חולקים מנהל. לפני כחמש שנים, הוא נסע יחד עם פיץ וקבוצה גדולה של אנשי ארץ השיכורים לרילוקיישן בארה"ב, שם הוא הכיר את חברתו שהפכה כעת לאחות מוסמכת. פיץ סיפר לי שכשהגיע הזמן לשוב, היא לא הצטרפה לליאו בגלל לימודיה אבל הם שמרו על קשר וכעת היא סיימה, הם מחובקים ויתכן שיש להם יותר אופציות. התגובה הזו די היממה אותי למרות שלא היה ברור ממנה האם הוא רוצה שזה מה שיקרה בינינו או שהוא מראה לי רק כדי שאדע שזה אפשרי.
מאז דיברנו על הנושא בעוד מספר הזדמנויות. אמרתי לו שאני לא רואה סיבה להשאר ב"זוגיות" אם אין לזה איזשהו יעד ברור לבסוף והוא הסכים. הבעיה היא שיעד כזה בהכרח מוציא אותי מישראל מכיוון שאין לו שום עניין לחיות בארץ. ומה זה אומר טכנית? שאני צריכה להוציא כסף, לחפש ניירות ולעבור כאב ראש כדי להוציא דרכון זר ובסופו של דבר להתפטר מהעבודה ועבור מדינה בזמן שהוא... פשוט ממשיך בחייו כרגיל?
ומה עושים עד אז? חופשות משותפות מזדמנות או ביקורים בישראל/ בארץ השיכורים אחת ל-?
וזה אומר כמובן תקופות ארוכות של בצורת מכרבולים, סקס וכל הדברים הפיזיים הקטנים שעושים מערכת יחסים לנעימה ונורמטיבית, וזה כשאני כבר עוד רגע בגיל 29 המתקדם.
המחשבות הללו מפחידות אותי וגורמות לי לתהות האם זה ריאלי.
כשבזמן הזה ישנו מדריך סלסה שלא חיכה הרבה מאז שנפגשנו על הרחבה בבהיקורי בארץ בחודש מרץ וכבר מנסה לפתח משהו עוד בטרם חזרתי לארץ (תזכירו לי לספר לכם בהזמדנות), ואפילו הזמין אותי לבירה בשבוע שאני נוחתת. מבחינתי, הוא משלים את הניגוד בין האפשרות הריאלית, הזמינה והישראלית לזו שתהיה רחוקה גיאוגרפית.
מה עושים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: