בלוגהה

איכשהו אני מצליחה בכל פעם מחדש לזרוק את עצמי ואת הסובבים אותי לסיטואציות מוזרות ולא נעימות. זה מתחיל בכך שאני מרגישה לא נעים כי אני במצב לא נעים, ההרגשה מתחזקת ללא טובה כשאני מבינה שעוללתי זאת גם לאנשים סביבי וממשיכה לגרועה ממש על זה שאני חוטאת במחשבה שלהיות פוגעת ומודעת לזה גרועה יותר מ"סתם" להיות נפגעת, סליחה על ההסבר המבולבל.

אז עכשיו אני במצב כל כך... מוזר שאני לא יודעת מה לעשות איתו. בהתחלה חשבתי לנסות למצות את העניין ובאמת להוציא את המיטב ולסמן וי, אבל כמו שאמרתי הכל כל כך משונה, אני לא בטוחה איפה אני עומדת ואני אדם שרוב הזמן צריך קרקע מתחת לרגליים. אני ממש משתדלת שעכשיו זה יהיה אחד מהפעמים האלה שאני יכולה להסתדר בלעדיה כדי שאוכל לעמוד במשימה הזאת בהצלחה, לעשות בירורים מעמיקים ולהצליח לסדר את העניינים כשהמטרה היא שנצא מחוזקים.

אלוהים, אני כל כך רוצה שזה יצליח.

29 לאחור.

שבועיים אל תוך חודש ההסתגלות שלי חלפו ועוד שבועיים יעברו עד שאתחיל לשהות שבוע או שבועות שלמים בבסיס.

אין לי כח לפרט את כל מה שקרה בשבועיים האלה, אבל קיצורו של עניין הוא שכל מסיימי הקורס הוצבו בטייסת כשרק אני ועוד אחד במוסך, שם אני מכירה רק עוד שתי חברות מלימודי ההנדסאים שעובדות בעצם במוסך הצמוד ועוד אדם אחד שהתחיל איתנו את הקורס ועבר להסמכה במסוק אחר שהמוסך שלנו מטפל גם בו. היה לי קצת קשה בהתחלה, לא היה כל כך עם מי לדבר ובתור חדשה גם לי עשיתי כלום מה שהוביל לכך שהשבוע הראשון עבר לאט ובשעמום.

השבוע השני היה כבר מוצלח יותר, התחלתי להכיר אנשים ולעבוד. השבוע הזה עבר לי בטיל. מעניין מה יהיה הלאה.

בין לבין היו טרמפים לתפוס (מתוך הבסיס כמובן), יציאות עם החבר והחברות, דרמה בצורת בדיקת דם ומלודרמה בצורת תרומת דם שכמעט והוכרחתי לעבור.

התחזית לשבוע הבא היא שבוע קצר וקליל במיוחד, נעבוד רק ביום ראשון ושני כשבשלישי ורביעי נצא לטיול בצפון- בדיוק מה שאני צריכה כדי להסתדר חברתית. יום חמישי אין עבודה אבל יש לי תור לרופא בצריפין להיות בו.

המשך יבוא.