היינו חברות טובות, מכל השכבה המפונפנת שלנו והחותרת לנורמה מצאנו אחת את השניה ועוד מספר חברות מצומצם והפכנו כולנו לקרובות. העובדה שהתגוררנו מרחק קצר אחת מהשניה הולידה הליכות משותפות הביתה לאחר בית הספר, לא לפני שעצרה לקנות את שקית הגרעינים השחורים הקבועה שלה, אתה הייתה בולעת לעתים קרובות עם הקליפה. זמן איכות זה בנוסף לגיחות השבועיות למרכז המסחרי המצ'וקמק ליד התיכון למשחקי הוקי אוויר רוויי הקללות והעובדה שבזכותה התחלתי להנות מקריאת ספרים הותירו את חותמן והפכו אותה למיוחדת עבורי.
נדמה לי שבין בנות החבורה הקיטוב בינינו היה הכי ברור לעין. היינו רבות לעיתים קרובות ובטונים גבוהים אך משלימות לאחר רגע. אני עדיין זוכרת איזה ריב מטופש שהיה לנו בתיכון שבסופו התעצבנה עלי, ארזה את חפציה ויצאה מהכיתה בהפגנתיות רק כדי לחזור שתי דקות מאוחר יותר כדי לשאול אם יש לי חמישה שקלים להלוות לה לאוטובוס.
אני לא שוכחת ועדיין מאוד מתביישת בעצמי על היום ההוא בו הייתי האדם הראשון לו סיפרה שהרופאים אישרו שאביה גוסס. הייתי נכה רגשית אז והיא ידעה את זה ובכל זאת אני מכה על חטא ומצטערת שלא עשיתי דבר שבזמנו לא הייתי מסוגלת אליו. אני יודעת שנעלבה מאוד וגם שמאות ההתנצלויות שלי לא מספיקות אבל חום וחיבוקים ספונטניים מעומק הלב היו דבר שלא ידעתי להפגין אז ומאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי להתמודד בצורה כה ישירה עם חולי ומוות נאלצתי לסגור את השיחה לדקה רק כדי לשאול את אבי שעמד לידי איך להגיב.
היה לה מקום מיוחד מאוד בלבי. כל בר דעת מבין שלא הייתי נעלבת כל כך מהתרחקותה אם לא הייתה חשובה לי.
היינו קובעות להפגש בהרכב מצומצם רק כדי שתמציא ברגע האחרון תירוץ לא להופיע וזה היה קורה לעיתים קרובות ורבות מדי. הרגשתי, ואני לא היחידה, שפשוט לא נאה לה יותר להיפגש איתנו או שמצאה לה דברים חשובים יותר לעשות. זכורה לי גם פעם אחת שביטלה איתנו רק כדי לגלות מאוחר יותר שבאותו הערב יצאה עם חברה אחרת.
עד לאותה נקודה בחיי לא זכורות לי פעמים רבות שנעלבתי כל כך. חברות אחרות יעידו (ביניהן כאלה שזכו כאן בעבר לכינויים חינה, חג'י ותפוזינה) על כמה שזה פגע בי וערער את בטחוני העצמי לחלוטין ולמרות זאת במשך חודשים רבים ניסיתי להמשיך ולשמור על קשר והתגובות שקיבלתי היו צוננות ברובן. לקח לי לא מעט זמן להפנים שהרצון שנהיה אחת בחיי השניה הוא כנראה פנטזיה פרטית בלבד.
פתאום היא יצרה בשבת בערב קשר בפייסבוק כאשר אות החיים האחרון ממנה בפלטפורמה זו תועד לפני שלוש שנים. היא סיפרה לי שאחות של חג'י התחתנה ושהיא היחידה מהחבורה של פעם שהגיעה לאירוע וגם שחלמה חלום שהייתי בו.
-"מה חלמת?"
-"שאנחנו בתיכון ורבות באיזה טיול על ענבים".
-"תחליפי את הענבים בעוגיות וזה עשוי להשמע לך מוכר".
-"או קלמרים".
-"נכון, לא חסרות דוגמאות".
-"אבל מאוד אהבתי אותך".
את המשפט האחרון לא ידעתי איך להכיל. עדיין ישנה בלבי פינה חמה אל האדם שהיא הייתה והמון איחולים ותקווה לאדם שהיא היום למרות שנים של נתק. אמנם העובדה שזה נכתב בעבר ולא בהווה קצת צובטת אבל איך אני יכולה לצפות שיהיה לה איזשהו רגש לאדם שהפכתי להיות? היא הרי לא באמת מכירה את האדם שאני היום. בכל מקרה קבענו בהמשך השיחה לשבת לכוס בירה או קפה כשאחזור לארץ.
הכינוי שניתן לך כאן היה הארלם כי למרות החזות המטעה והקול הצייצני לעיתים באמת שהיית קשוחה וחזקה.
פעם היית קוראת כאן, אני מאמינה שמזמן את כבר לא. אבל אם את אי פעם מגיעה לשורות אלה, דעי לך שלמרות הניתוק הממושך, למרות שכל אחת מאיתנו התפתחה וחוותה בנפרד ושכעת נותרה לנו בעיקר נוסטלגיה, הפינה החמה הזו עדיין שמורה לך. אהבתי מאוד להכיל אותך בחיי ואני מקווה מאוד שיום אחד החיים יפגישו בינינו שוב בהקשרים חיוביים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: