בלוגהה

חיפוש דירה זה עסק לא פשוט. גם חיפוש חדר שותפים זה לא קל. 

מאז שנחתתי בערך אני מרגישה שזה כל מה אני עושה. וראיתי כמה חדרים חמודים, ועל אחד מהם אני כל כך מצטערת שלא לקחתי- חדר ענק, עם ריהוט למכירה (שזה פלוס, חוסך לי קניה והובלה ובהחלט היה מסודר יפה) אבל לא אהבתי שאין מכונת כביסה. בדיעבד אני מצטערת שלא הלכתי על זה, זו הייתה הדירה השניה שראיתי וחשבתי ש3200 ש"ח למרכז תל אביב עשוי להיות קצת יקר ושאולי אני יכולה אולי להשיג משהו יותר סביר.

מקום נוסף שראיתי היא ברמת גן על גבול תל אביב. 

דירה שמתפנה לגמרי מיושביה בקרוב ועל כן חשבנו תפוזינה ואני להכנס יחד. שלושה חדרי שינה, עם שירותים ומקלחת צמודים לכל חדר. 

לא יודעת למה יש לי רתיעה קלה מהמקום הזה, הוא סה"כ נחמד והשירותים הצמודים זה בונוס. וגם המחיר לא גבוה. 

לפני כמה ימים בראשי כבר די דמיינתי את המעבר שלי לשם אבל התייעצות זריזה עם הדוד, שהוא מתווך ועוסק בנדלן, ערערה אותי במקצת.

אמר שהוא לא מת על החוזה ושלדעתו כדאי להוסיף "עוד כמה גרושים" כדי למצוא מקום שאני יכולה לראות את עצמי בו מעבר לשנה אחת ושאין לי מה למהר, שאהיה עם האצבע על הדופק עד שאמצא משהו.

הוא גרם לי לתהות מעט.

לא בטוחה שאני רוצה להוסיף כמה גרושים- אמנם אני רוצה לשכור חדר/דירה אבל אני עדיין מנסה לחסוך לעתיד שבו אולי רכישת דירה תהיה ריאלית. 

בנוסף, הוא צודק טכנית שאין לי מה למהר, או כמו שהוא אמר זאת "אני יודע שלא נח לך עם ההורים אבל את לא גרה ברחוב אז קחי את הזמן" אבל הוא כנראה לא מבין עד כמה מגורים עם ההורים מצליחים להכניס אותי לסטרס. 

ולגבי ה"דירה מעבר לשנה"- הגישה הזו צודקת וכנראה עדיפה על המנטרה של תפוזינה "שיהיה, בכל מקרה זה רק לשנה" אבל איפשהו עמוק בפנים אני עדיין מקווה שיתאפשר לי לשוב לארץ השיכורים ולא להתקע כאן יותר מדי. 

יום ראשון בעבודה בישראל.

הפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה ביוני 2014 והבוקר הופתעתי שהתג שלי בכלל עבר בכניסה.

אבל היי, הקפיטריה נשארה באותו מקום והקפה שם עדיין מסריח. 

גם עברתי משמרת חדשה. 

כשהבוס שאל לגבי זה, הייתי אמביוולנטית. אני יודעת שהרבה דברים השתנו בכל המשמרות, הרבה קולגות וידידים עזבו ואת מקומם תפסו אנשים חדשים ולא מוכרים. הסיבה היחידה שרציתי להשאר בצוות המקורי שלי היא כי עדיין ישנם שלושה אנשים שאני מכירה ואליהם הייתי קרובה, שניים מהם היו גם הם בארץ השיכורים כך שבעצם ויתרתי על התענוג של נפנוף הבחור שהיה בארץ כל העת ב"אויש נו, אתה לא תבין".

הסיבה שבגינה נטיתי לזרום עם המנהל ובכל זאת לעבור משמרת היא שהמנהל כאן הוא ותיק יותר, ובד"כ זה אומר שיש לו יותר כח, במיוחד יחסית למשמרת המקורית שלי בה המנהל יחסית חדש ונוקשה, ולדעתי הוא גם מכיר את הסיפור של פיץ ושלי. הרעיון הוא שבבוא הזמן, (ואולי אפילו היום? לא בטוחה עד כמה כדאי לי להקדים) אספר לו שאנחנו עדיין זוג ושזה רציני ושיתכן (או בטוח? עוד לא שקעתי בתהום הדכאון עדיין) שאצטרך את עזרתו בנוגע למעבר שלי בחזרה לזרועותיו החיוורות והשדופות של פיץ.

מקווה שלא אתחרט.