בלוגהה

חלמתי שהתהלכתי לי באיזשהו מוסד לימוד מעברי, אני חושבת שזה היה ערבוב שמחי יצר בין בית הספר היסודי והתיכון. הלכתי שם במערומי וחיפשתי מטען לפלאפון. כן, בחליפת יום ההולדת שלי. אמנם בחלומי השיער היה ארוך יותר, אולי ארוך כמו שהיה בשיאו (הגיע עד הישבן.. ואני בחורה די גבוהה) אבל זה לא מכסה כמו בגדים כמובן. 

המשונה הוא שהרגשתי בנח לגמרי, לא חשתי במבוכה מצדי אלא רק שמץ של תחושה שאולי לאלה שעומדים מולי לא נח. התחושה גם מנעה ממני לעשות פליק פלאק שהיה לי חשק פתאומי לעשות.

בעודי תרה במסדרונות אחר מטען קלטתי בזווית העין את שרדר מצבי הנינג'ה יחף, אוחז בנעליו ועולה בגרם מדרגות  (אבל זה קרה כנראה כי אתמול קראתי קצת בויקיפדיה על המנגה של צבי הנינג'ה) כשמצאתי מחשב להתחבר אליו הייתי עסוקה באיזו שיחת חולין עם אחת המורות, עמדתי מאחורי המסך כך שהחזה שלי הוסתר על ידו וניסיתי לחבר את הכבל כשפתאום... השעון המעורר צלצל.

זה כל כך מוזר אך שרגע אחד אתה כל כולך בחלום חסר ההגיון הזה, מרגיש את העירום וחצי רגע מאוחר יותר אתה מתעורר, מודע ובפיג'מה.

עוד כמה שעות יום הולדת.

פתאום מוצאת את עצמי בגיל שתמיד חשבתי שהוא מבוגר, "הצד הלא נכון של העשרים" כמו ששמעתי פעם, תוהה מתי קמטוטי ההבעה הקטנים יחרשו ויעמיקו ויכתבו באותיות של קידוש לבנה את המילה "זקנה" על מצחי.

ומה לגבי זוגיות? אמי כבר ילדה אותי כשהייתה בגילי. האם אמצא את עצמי שוב כחלק מצמד? איך זה יקרה? והאם בכלל? לפעמים אני קולטת כמה הזמן חמקמק ופוחדת שלא אשים לב ואמצא את עצמי בעוד חמש-שש שנים עדיין לבד ולחוצה פי כמה כמו כל אותן הבנות שאני רואה בקבוצות האלה בפייסבוק.

אני לא רוצה להיות נואשת, לא רוצה להגיע למצב שאני צריכה אישור חברתי בצורה של בעל או חבר כדי להרגיש טוב עם עצמי ולא סוג ב'. אני שונאת את העובדה שכך החברה שלנו בנויה ומאידך הנושא מספיק מרכזי עבורי כך שבכל מקרה הייתי רואה בעצמי סוג של כשלון לו זה היה המצב גם בלי תקיעת מרפק עתידית בצלעות מצד הדודות. 

ומה עם לימודים? כן, התחלתי לקחת קורסים אבל הציון הראשון עומד להיות נמוך מהמצופה ואם לא אתן גז גם השני לא יהיה מזהיר.

ובכלל, כל המסלול האקמי שאני מתעתדת לעבור בו סופו רק בעוד כחמש שנים וגם זה מותנה בכמה תנאים.

וכל מיני תהליכים נפשיים, כן גם הם שם. קשה לי להסביר אותם, אני תוהה אם כולם חווים אותם ומהם התנאים שצריכים להתקיים כדי שארגיש סופסוף את השקט הנפשי שחסר לי כל כך.

אבל בינתיים אני עובדת וחוסכת כך שזו סוג של נקודת אור.

ויש לי כשנה פה בארץ השיכורים שגם זה סוג של חוויה.

ואני גם לא פסימית כמו פעם... טוב, לפחות רוב הזמן.

ובעיקר, אין לי איך לעצור את הזמן. כל שנותר לי הוא להפיק את המירב ולנסות לשמוח בחלקי.

יום הולדת שמח לי.