בלוגהה

אחח, מה אפשר להגיד? פעם אתה למעלה ופעם למטה.

רק אתמול חשבתי לכתוב כאן פוסט על כמה שכיף לי בחופש וכמה זה משעשע להשתעל באוטובוס ולראות את כולם מבוהלים כשהמילים "שפעת החזירים" משתרבבות מבין שפתיהם והיום שוב האופי המכוער שלי נתקע לי באמצע הדרך, חבט לי בפנים והזכיר לי שכמה שאני לא אשתדל הוא טבוע עמוק עמוק בתוכי וכנראה ילווה אותי עד סוף חיי, תוך כדי התפרצויות ממארות שלו שיגרמו להעדיף למות.

למה הדברים צריכים להיות ככה? אולי אני צריכה לחשוב עד הסוף על דברים? זה יעזור לי בכלל?

אתם הרבה יותר ממוזמנים להתעלם מהפוסט הזה, סתם צריכה לפרוק איפשהו.

כוחו של האגרוף סוגר אותם ומכוון את כל המקלונים הדקים שביד שיעמדו ישר. הם כולם צפופים בפנים, יש ביניהם מגע רב עד לרגע הבלתי נמנע, אפילו הם בהיותם עשויים מפלסטיק מודעים לכך, שבו כף היד נפתחת והם ניטחים בחוזקה ברצפה, פניהם אנה ואנה, ומגע בין האחד לשני הופך לנקודתי בלבד, לא החיבוק שהיה מקודם. פיזורם הוא הכרחי, זה חלק ממעגל חייהם ולמרות זאת יש במראה של הבלאגן על הרצפה משהו עצוב.

לפעמים הייתי רוצה את הכח לקום, להביט סביב ולמצוא את הדרך לקרב את האחים זה לזה על אף שפני כל אחד מהם לכיוון שונה, אפילו גב אל גב. האם יש למישהו מאיתנו יכולת לכך או שרק היד שנעלמה בנתיים יכולה לכך?