אסתר הרצוג שוטחת במאמר ב-Ynet את דעתה בנוגע להשטחת הנשיות בקמפיין של ליבני. היא כותבת כי הם "כשלו במינוף הפוטנציאל העצום של ההזדהות העמוקה של נשים עם ציפי לבני כאשה, והזדהותם של גברים עם "משהו" שנתפש כסיכוי למנהיגות אחרת, שיש בה פחות כוחנות, חומרנות, חמדנות ולוחמנות".
נגד הטענה כי ליבני היא לא בדיוק פמניסטית ולא עשתה בעבור הנשים, היא קמה וזועקת כי כמעט אף חברת כנסת לא עושה עבור נשים וכדוגמא מספרת על שלי יחימוביץ, הפמניסטית היחידה בכנסת שהעדיפה לתמוך בראובן ריבלין לנשיאות ולא בקולט אביטל.
אבל מה שיותר חשוב במאמר הזה הוא שהמסר של ליבני לנשים הרבה פעמים הוא שלא צריך לבחור בה כי היא אישה אלא למרות שהיא אישה. יש במסר הזה משהו אומלל, במיוחד כשמשווים אותו לברק אובמה והקמפיין שלו.
"גם על חולשותיו של ברק אובמה ניתן היה להצביע בקלות. דלות הניסיון שלו בהנהגה פוליטית היא הבולטת והחשובה שבהן. אך המטה שלו השכיל להבין את גודל הפוטנציאל של מועמד שחור בעיני האוכלוסייה השחורה וגם בעיני הלבנה, שראתה בבחירתו תקווה גדולה לאמריקה אחרת. האם אופרה וינפרי, כוכבת הטלוויזיה השחורה שלתמיכתה הייתה השפעה עצומה, התגייסה לתמוך באובמה ולא בהילרי קלינטון, משום שידעה מהן סגולותיו המנהיגותיות העדיפות על אלו של הילרי? ממש לא. היא העדיפה אותו בגלל הזדהותה הנפשית העמוקה ומחויבותה לקבוצת השייכות הכי בסיסית שלה".
ואולי כשמדובר בנשים זה עובד אחרת? אולי הסיכון פה גבוהה מידי, כי בעוד ששחורים מזדהים עם שחורים ומזרחים עם מזרחים, נשים לא מזדהות עם נשים. תיאוריות שלמות נכתבו על הרצון שלנו להיות "אחת מהחבר'ה", על הזלזול שלנו בנשים אחרות, על מחסור ב-womanhood.
הייתי שמחה אם הם היו מנסים, הייתי שמחה לראות אישה שקמה וצועקת -אני אישה וזה יתרון בפוליטיקה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
