חדר משלך

דורית אברמוביץ פרסמה טור דעה ב-NRG בו היא מוחה על איגוד הכדורסל, שנהנה מכספי הציבור כולו, שתיקן תקנה שגם נאכפת על ידיו שקובעת כי על כל קבוצה לדאוג שבפסקי הזמן במשחקיה יופיעו מעודדות אחרת יוטל על הקבוצה קנס כספי (שבאופן מפתיע גם נאכף, דבר נדיר במחוזותינו).

ולמה זה מרגיז? הארגונים הפמניסטים שמוחים בכל תוקף נגד תקנה זו כותבים במה שתהפוך ככל הנראה לעתירה כי התקנה "מקבעת את התפיסה השוביניסטית בחברה, לפיה תפקידן וחובתן של נשים הוא לשמש מעודדות ברקע לגברים המשחקים במרכז. בהתחשב גם באופי העידוד, בלבוש הנדרש מן המעודדות ובגילן הצעיר מאד לרוב, אנו רואות בתקנה זו משום עידוד חמור ליחס פורנוגרפי ומבזה כלפי קטינות ונשים".

את הכינוי לבלוג הזה בחרתי אחר מחשבה.

"חדר משלך" היא חיבור ארוך ופמניסטי שכתבה הסופרת וירג'ינה וולף בשנת 1929. רוב תוכנו של החיבור הוא בעצם הרצאות שהעבירה וירג'ינה בפני קהל נשים באוניברסיטת קיימברידג'.

היא טוענת שלכל אישה צריך להיות חדר משלה לכתוב בו. זה מין שם קוד כזה להגיד שכל אישה צריכה שיהיה לה מרחב, חופש, עצמרות וכן, אפילו כסף. רק כשיש לך את הדברים הללו את יכולה להתפנות וליצור (וזה לא ממש חשוב מה את יוצרת, היצירה היא בעצם לעשות משהו, כל משהו, למען עצמך).

מכון תודעה הוא מכון לחקר תופעת הזנות וסחר הנשים בישראל.

הן עושות שם עבודה עצומה, ומפרסמות המון מאמרים וכתיבה על נשים בזנות בישראל.

בקישור יש כתבה על כל המיתוסים שקשורים לזנות.

קרה לי יותר מפעם שגברים חכמים ונהדרים שהערכתי את דעתם בכל הקשור לזכויות אדם ומעמד האישה היתממו בכל הקשור לתופעת הנשים בזנות ודקלמו את המנטרות שהמסמך הזה מפרק מתוכן.

למשל, את המיתוס ש"אין הבדל בין זנות לבין כל מקצוע אחר- כי אין הבדל עקרוני בין אישה שמשכירה את איברי-מינה לשימוש הציבור לבין כל בעל מקצוע אחר המשכיר את שריריו או את האינטלקלט שלו" הן שוללות בטענה כי בשום מקצוע אדם לא מאפשר לאדם אחר לחדור לאבריו האינטימיים ביותר ולשפוך שם את הפרשותיו. כן, העיסוק בזנות הוא העיסוק היחידי שיחוסו לאדם מהווה השפלה קשה. אנשים מקללים ומגדפים בתואר "זונה" ו"בן זונה" על מנת להשפיל. איש אינו מקלל בכינויים "סבל", "מכונאי" או "סופר".

שווה הצצה.