206 יום מסביב לעולם...
מאתיים ושישה ימים בהם אני מתעורר כל בוקר לחוויה עוצרת נשימה אחרת והולך לישון עם זיכרון חדש לארכיון.
אני לא מאמין שאני כבר 7 חודשים משוטט לי ברחבי הגלובוס היפייפה הזה, מתוכם 5 חודשים בלי אף אחד מהחיים שלפני המסע, חופשי ומנותק.
טרם אסכם על התובנות שרכשתי, המכשולים שהתגברתי עליהם והיכולות שלמדתי שקיימות בי-זה פשוט עוד לא הזמן.
החודש האחרון שלי במסע הגיע והבטן מתהפכת מבפנים. רומן נולד בין הפרפרים לבין הדאגות והחששות שלי.
אני מצליח לדמיין את רגע השיא בשדה התעופה, בו אני חוזר ומחבק את כל האהובים שבחיי... אבל מה אחר כך?
באיזו משבצת כל אחד עומד עכשיו? האם כולם נראים אותו הדבר? מתנהגים באותו האופן? מהי האינטרקציה שקיימת והאם יש לי מקום לצידם בכלל?
יותר מידי שאלות חסרות מענה.
יש איזושהי אמונה בתרמילאים הישראלים שעוזבים את הארץ לתקופה שהיא מעלה מארבעה חודשים.
ישנה ציפייה שכולם יגדלו שיער, ישתזפו, יעשו סמים, ירזו ויחזרו בהוקוס פוקוס לארץ אל כסא הלימודים.
פגשתי ואני ממשיך לפגוש חבר׳ה שטוענים שהתשובה לשאלת השאלות ״מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?״ נענית בטיול הגדול שלהם.
אני לא מצליח להתחבר לזה.
המסע שלי התחיל כבריחה משגרה חסרת מעצורים ומנוחה מהמכשולים שהחיים הציבו לי בשנים האחרונות.
הוא התפתח להיות מסע של כיבוש יעדים וחלומות וכנראה יסתיים בחשק לעוד.
אני יודע שעם גודל הרצון להקשיב לכל שיתופיי תתלווה השאלה שממנה אני חושש שכולם ישאלו- ״אז מה עכשיו?״
פסיכומטרי? השלמת בגרויות? אוניברסיטה?
כיבוש פסגה מושלגת או צלילה למעמקי האוקיינוס לא הובילו אותי לחשוב על אף אחד מהנושאים האלה.
אתם הובלתם. אותם אנשים שמחכים לי בזרועות פתוחות בישראל, אותם אנשים שאני חושש לא לזהות, שכל אחד מהם על סף או בעיצומה של שיגרה סטודנטילית שאני לא מצליח להכיר בה.
מצאתי אושר מסביב לכדור, בהיחשפות למקומות חדשים, תרבויות אותנטיות, ערים מרגשות, צבעים שונים ונופים מעוררי השראה.
בעוד 31 יום אני חוזר לארץ ואיני יודע למה לצפות.
אני צריך את הביטחון שיקבלו אותי לא משנה באיזו דרך אבחר. גם אם היא תהיה להשתלב במסלול של כולם או לסלול לעצמי מסלול חדש.
אני צריך את האישור שאני לא חריג בעולם הזה,
אני לא היחיד עם מגירה מלאה בחלומות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Mr Brightside