הפרוייקט שלי

סלח לי אבי כי חטאתי. עברו שנים רבות מאז הוידוי האחרון שלי וחטאים לי רבים.

סלח לי אבי שבגיל עשר עשיתי פוק (בנות לא מפליצות) באוטו והאשמתי את אחי.

סלח לי אבי על זה שבצבא שיחקתי עם מצית עד שהצתתי לחברה שלי את הגרב (היא היתה בלי נעלים).

ותסלח לי אבי שנקרעתי מצחוק כל כך שאפילו לא עזרתי לכבות את האש.

סלח לי אבי על בקבוק המים שגנבתי לאיש שבא למלא את המכונות של השתייה בצבא. בעצם לא מתנצלת אבי, אני קיבלתי על זה ריתוק!

סלח לי אבי על זה שקראתי לנבלה שגנב לי את הארנק בתל אביב "רוסי גנב" כשהוא בעצם היה "רומני גנב".

סלח לי על כל "אלוהים, מי נתן לך רשיון" שסיננתי כל פעם שעליתי על ההגה.

ואם אתה כבר בקטע של הנהיגה, אבי, אז תכלול גם את ה"תיסע, תיסע יא דגנרט" וכיוצא בזה. 

סלח לי אבי על כך שהכרחתי את הכלב שלנו לאכול את העוגה שאפיתי ואף אחד לא רצה לטעום, כולל הכלב.

סלח לי אבי על הריגת הצב מים, עליו השלום, שהיה לי בגיל שלוש עשרה. וכל הדגי זהב ז"ל שהיו לי לפניו.

סלח לי אבי על כל הפאדיחות שעשיתי לאימי ולאבי (לא אתה, הביולוגי) בחנויות, ברחוב, במכולת, במספרה ועם השכנים. הם בסך הכל לא ממש אשמים שיצאתי ככה.

סלח לי אבי על הסרוויס השלם (החדש) ששברתי בערב פסח לפני שתים עשרה שנה כי כעסתי על אמא שלי. אבל אל תדאג אבי, היא דואגת להזכיר לי את זה עד היום.

תאמר לי אבי, כמה "הייל מרי" אני צריכה להגיד בשביל לכפר על כל זה - בהתחשב בעובדה שחלק מהדברים אפילו לא עשיתי בכוונה, כמו הפוק למשל?

עונת המונסונים באירופה

לא קר אך הגשם השוטף משרה אוירה של יער גשם טרופי

היבשה רטובה

הג'ונגל האורבני מתנקה אט אט

החיות האנושיות רצות לכל עבר מחפשות מחבוא מהטיפות

הטורפים נעלמים

ורק הבעלי החיים הקטנים נותרים בחוץ

ללא מחסה, כתמיד

האקולוגיה גרמה למטאורולוגיה שמשפיעה על הזואולוגיה

ורק לי תפוס הגב...

קבענו לאחת עשרה. תכננתי את הכל מראש בראש, יודעת מה אני רוצה שיהיה ואיך. מתאפרת סקסי-טראש, מעלה ביריות עד לסוף הירך, מניחה תחתוני תחרה על גופי, סוגרות ווים של חזיית פוש-אפ עדינה. נעלי עקב שחורות ומעיל קטנטן סגור למחצה מעל לכל זה. מוזגת כוס יין ופותחת את החלון לעשן. כבר אחת עשרה ורבע. מצלצלת. הוא מרים. "אתה מאחר", הוא מחייך "עכשיו אני כאן". אני שולחת לך שיר, אנחנו מנתקים, אתה מפעיל את המצלמה, שם את השיר ומחכה. הוא מתלהב. עומד לו כבר עכשיו. אם הוא רק היה יודע מה מחכה לו.

מדליק את המצלמה. רואה אותה אך היא לא אותי. השיר מתנגן ברקע. קצב סקסי של גיטרות וקול קצת צרוד. היא עוברת מולי על המסך משילה מעצמה את המעיל ונותרת בלַנג'רֶה שחורים. וואו. היא רוקדת. מצחקקת. אני מרים את הטלפון לחייג. היא עונה. מדליקה סיגרה ולוגמת מהיין. אני כבר כמעט ולא שולט בעצמי. אם היא רק הייתה פה לידי. הכל כל כך אירוטי שגם אם מישהו היה יורה לי ברגל עכשיו, עדיין היה עומד לי מהתלהבות. אני נוגע בעצמי, ככה מולה ב"לייב". היא מועכת את הסיגריה במאפרה שלצידה, לוגמת מהיין ושולחת יד לגעת בעצמה.

גמרתי.

גמרתי.

מדליקה סיגריה.

מדליק סיגריה.

כל אחד מול המסך שלו. נרגעים. מעשנים בשקט. לילה טוב. נדבר מחר.

על הדשא בפארק לא רחוק מהטירה שאיזה מלך הקים ממש מזמן.

בשמיים פיזור של עננים לבנים. וכחול.

כחול בהיר שמתבהר עוד יותר ככל שהוא מתקרב לקו האופק.

שני מטוסי סילון טסים כל אחד לכיוון אחר,

נפרדים בקו לרוחב השמיים.

השמש, באמצע כל זה, שולחת קרניים חמות לכל עבר.

יושבת על הדשא מוקפת בפרחים.

מוקפת בצבעים: כתום, צהוב, סגול ולבן.

הירוק הכהה של העצים והירוק הבהיר של הדשא.

רוח קלה מזיזה הכל הצידה לרגע אחד ולצד השני לרגע אחר.

שחף אחד עומד בודד על בול עץ באמצע האגם

וחרציות קטנות קטנות על הדשא, מנקדות את הירוק בקצת לבן.

באוזניות ג'אז עדין: גיטרה וזמרת קצת צרודה.

שקט. המון שקט. בעיקר פנימי.

וטוב וחום ואהבה.

המון אהבה. בעיקר לחיים.

מרגישה כמו בסרט, מהסוג הטוב ביותר.

משהו מתחיל.

משהו משתנה. משהו טוב.

השקט שלפני הסערה. לפני המבול של האושר.

כל כך הרבה יופי

ודמעה אחת מתגלגלת במורד לחי ימין.

ביציאה מהפארק קניתי לי גלידה.

כל כך התחשק לי שאכלתי אותה בתאווה גדולה.

רוח החלה מפזרת את שיערי, המוסיקה באוזניות התחזקה והכל הפך סלואו מושן.

נעצתי את שיני בשוקולד. קראק. טיפות של לבן מבעד לחום.

מלקקת.

הנהג ברכב שעובר מולי מסתובב. כל שאר יושבי הרכב אחריו.

נוגסת.

ילדה מתחילה לבכות. אמא שלה נועצת בי מבט מקנא.

מוצצת.

זוג הזקנים שהולכים ממולי נוגסים בשפתם התחתונה בחשק.

מלקקת בסיבוב.

הרבעייה על הספסל מסתובבת בחיוך ערמומי.

מלקקת לאורך.

עוצר לו האיש בקבריולט, מרים את משקפי השמש.

עוד קצת

ונגמר.

לק אחרון לשפתיים...

ממממ

היה טעים!

נקרא לה י'. החברה הכי טובה שלי.

זאת שהייתה שם בשבילי בכל מה שעברתי וגם כשעברתי לחו"ל.

חברות נפלאה. אך מקוללת.

לא ברור למה ולא ברור על ידי מי.

אנחנו לא יכולות לנהל מערכת יחסים במקביל. מוזר? כן, גם אני חושבת.

אבל גם בתור צירוף מקרים זה די בעייתי.

שנים י' הייתה עם בחור אחד. הם נפרדו כשהכרתי את א', המיתולוגי.

נשארתי איתו 3 שנים כשבמהלכן לי' לא הייתה שום מערכת יחסים רצינית.

ואז י' הכירה את ל', המיתולוגי שלה. ואני וא' נפרדנו.

היא נשארה איתו שנתיים. ומיד אחריו הכירה בחור אחר.

ומיד אחריו אחד אחר.

במהלך כל הזמן הזה אני הייתי לבד.

לפני כמה זמן הכרתי מישהו. או יותר נכון הכרתי מחדש.

כשהכל התחיל איתו, הם רבו. כשזה נמשך, זה נמשך.

היום היא שאלה אותי אם הרגשתי אותה במהלך הימים האחרונים?

אמרתי לה שאני חולה מתה כבר 4 ימים ושזה הכי ל"הרגיש" שאני יכולה.

חבר שלה נפרד ממה.

הוא אמר שחסרה לו הזוגיות בתוך הזוגיות שלהם. מה שזה לא אומר.

עצוב לי בשבילה. באמת. וגם אותו די אהבתי.

אך אני לא יכולה להפסיק לחשוב, שהנה, עכשיו תורי.

אם אני יוצאת כל יום מהבית בשמונה בבוקר (נגיד ואני לא מאחרת).

לוקחת רכבת במשך 45 דקות.

הולכת למשרד במשך 5 דקות (בוקר, עקבים ואני לפני קפה).

עובדת יום שלם.

עושה עוד לפחות שעתיים נוספות.

אוקיי?

עכשיו, בהתחשב בעובדה שיש לי בוס ושיש במשרד מזכירה.

תחסירו את העבודה של הבוס.

תחסירו את העבודה של המזכירה.

תכפילו את שעות העבודה שצריך לעשות כדי להסביר דברים למזכירה.

תחלקו בכמות הסבלנות שאין לי.

תעלו בריבוע את הטלפונים המעצבנים מהבוס.

תחסירו שינה.

תוסיפו 4 כוסו קפה.

תוסיפו מחזור.

מה קיבלתם?

יופי.

עכשיו תסבירו לי איך קורה שאני עושה את העבודה של הבוס ואת העבודה של המזכירה ועדיין מקבלת את אותה משכורת??