פשוט יושבת מול המחשב, ובוכה
מזכיר לי את הלילות של פעם כשהייתי ילדה יותר קטנה והצרות היו הרגישו אמיתיות, אפילו הרעב בגרון מתאים את עצמו לסיטואציה רק כדי שאני ארגיש אותה אחת
אני מנסה להאמין שהיא איפשהו בתוכי, הילדה הזאת, מצולקת ופגועה, מתחבאת שלא יראו אותה
מפחדת מביקורת של אנשים מפחדת שיברחו ממנה בגלל מה שהיא
והיא שם יושבת ואוכלת אותי מבפנים כי אני מנסה בכוח להוציא אותה החוצה אלוקים יודע למה, אולי כי התגעגעתי ללהרגיש כאב אמיתי ללהרגיש משהו בכלל
וזה הפחד הזה להכניס מישהו פנימה להיחשף להראות את הילדה הזאת למישהו זה מה שעוצר הכל זה מה שחוסם אותי
ואני מנסה לכתוב יפה לכתוב כמו פעם להרגיש מוכשרת להרגיש שיש בי משהו מיוחד אבל זה לא מצליח כי לא יוצא לי טוב
כי הכל השתנה הכל נהיה רגיל וקר ואין כבר מה לכתוב עליו. רק הפחד הזה.
וכל הלילה הייתי ערה, מחר אני מתחילה תיכון (tmi?) ואם אני לא אשן הגועל שאני מרגישה לא יעבור ממני
אני מתפללת לאלוקים שירפה ממני וייתן לי להרדם, כאילו יש לי סיבה להישאר ערה בכלל.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
