ההתחלה מרומזת. בקטן. עוד יום שהשיער לא מסתדר כל כך ועוד אחד. בהמשך כבר נהיה ברור שהגיע הזמן להסתפר, כי אני מתחילה להיראות כיהושע פרוע וכדי לשוות לעצמי מראה מהוגן עליי לאסוף את מחלפותיי בכל שעה משעות היממה. ובכל זאת, עובר עוד כחודש וחצי עד שאני סוף סוף הולכת להסתפר. לא ברור לי למה אני דוחה את מועד התספורת שלי כל כך. כולה ספר, לא רופא שיניים. אחרי התספורת אני מביטה בכל מראה מזדמנת, נהנית מהמראה המסודר ולא מבינה למה דחיתי את הקץ כל כך הרבה זמן. בפעם הבאה, אני נודרת, מיד כשהוא מתחיל לאבד את הצורה אני מסתפרת. למה לסחוב ליפה עם קצוות מפוצלים חודש וחצי?
גם הפעם דחיתי את הקץ עד בלי די, אלא מה. אבל השבוע נשברתי וקבעתי תור. ביקשתי שעה, הוא הציע חצי שעה קודם, אמרתי שאני לא יכולה כי אני מגיעה אחרי העבודה והוא אמר בסדר, אבל תשתדלי להקדים. הגעתי 10 דקות לפני השעה הנקובה וראיתי שיש די הרבה נשים במקום יחסית לשעה שאמורה להיות שעת סגירה. האם הספר קיבל אותי בשעה שקבעתי מראש? ברור שלא. הוא סיפר שתי נשים אחרות לפניי וייבש אותי לא פחות מארבעים דקות המנוול. ככה מתנהגים ללקוחה קבועה שבאה להסתפר כבר שנתיים?
הורדתי משקפיים והתמסרתי למספריו. בסוף גיליתי לחרדתי שהוא קיצץ הרבה יותר מדי. זו התספורת הכי קצרה שהייתה לי בשש-שבע השנים האחרונות וזה מבאס כי זה שונה לגמרי מאיך שהוא סיפר אותי בכל התקופה שאני פוקדת את סלונו. אז נכון שיש צרות גדולות יותר, כמו נניח ליפול קורבן לעמיתיך המתחסדים במטה הכללי שמצקצקים לעומתך בצדקנות פוריטנית ומבליעים תוך כדי שיעול את המילים "מועדון חשפנות", ובל נשכח את הרעבים באפריקה, אבל זה בכל זאת מבאס.
לעת עתה כל שנותר לי לעשות הוא לבהות בתוגה בבבואתי המשתקפת במראה וללחוש לעצמי את מה שאומרים באותו רגע לבנות זוגם
מספר לא ידוע של גברים בכל העולם תוך כדי שכנוע עצמי עמוק: זה יגדל.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
