החיים זה לא פיקניק

הנשיא קצב הורשע בבית משפט בביצוע מעשי אונס והטרדות מיניות וכעת נותר רק לחכות ולראות מה העונש שייגזר עליו. כמה שנים לפניו הורשע חיים רמון בביצוע מעשה מגונה. בתחילת העשור הורשע בעבירות מין איציק מרדכי. נגד ניצב בר-לב עדיין מתנהלת חקירה. הדולה-עורך דין עדיין במעצר בגין חשדות לעבירות מין ושמו ותמונתו עדיין אסורים לפרסום, למרות שכל מי שיש לו אצבע מתפקדת וחיבור לאינטרנט יכול לגגל את מילות המפתח ולראות במי מדובר. יש בסך הכול שני דולות גברים בארץ. זה באמת לא צריך להיות קשה. ולסיום, רק אתמול התפוצצה פרשת מין נוספת, הפעם של מורה לריקוד שאת שמו ותמונתו דווקא מותר לפרסם. לא ברור לי ממה נובע ההבדל.

חייזר שהיה מגיע לישראל היה מתרשם שבעלי הכרומוזום Y מקדישים את רוב זמנם להטרדות מיניות ולחיפוש דרכים יצירתיות לבצע מעשים אסורים בבעלות הכרומוזום X. אחרי הכל, יש בית ספר שמלמד בדיוק את זה. דומה ששום דבר שנשמע כבר לא יפתיע אותנו. כל הטאבואים כבר נפרצו: אבות פוגעים בבנותיהם וסבים בנכדותיהם. נהגי הסעות בילדים שהם מסיעים, רופאים במטופלות שלהם ורבנים באלו שמבקשים את הדרכתם. אפילו קציני צבא ומשטרה, חברי כנסת ושרים, אנשים שאמורים לשמש דוגמה, לא בוחלים בניצול מעמדם כדי להשיג את מבוקשם. זוהי סדום.

פעם אנס היה מישהו שקפץ  על בחורה מבין השיחים בהפתעה, ועבודת התביעה הייתה קלה למדי. היום רוב מעשי ההטרדה והאונס מתבצעים על ידי אדם מוכר, מה שמקשה להוכיח אשמה כי הנאשם טוען שהכל היה בהסכמה או שבכלל לא היה שום דבר. זה לא היה מעשה מגונה. רק חיבקתי אותה חיבוק אבהי. זו הייתה סתם נשיקה ידידותית. זה היה עיסוי טחורים מקצועי. כשהכוונה עולה למשפט ולא המעשה עצמו התוצאה היא שהנאשם וסביבתו מאמינים באמת ובתמים בחפותו. כשקצב אמר שהוא חף מפשע ושהאמת תתברר בבית המשפט הוא לא שיקר. הוא באמת מאמין שהוא לא אשם, אחרת היה מסכים לעסקת הטיעון. הוא לא מסוגל לראות מה פסול בהתנהגות שלו ולכן היה בטוח שבבית המשפט יראו את הדברים כמו שהוא רואה אותם ויזכו אותו. קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי.

בעבר חשבתי שמקרים כמו הרשעת קצב יראו לציבור שהצדק נעשה ושאף אחד אינו חסין מעונש על מעשיו הרעים. חשבתי שזה ירתיע גברים שחושבים לבצע מעשים דומים. היום אני כבר לא חושבת ככה. הגברים המטרידים של היום לא קמים בבוקר וחושבים: "את מי אטריד היום? באיזה תירוץ אשתמש? הו! היום יום ירושלים. אחבק את א' בשמחה לרגל האירוע ואז אתן לידיים שלי לגלוש לחזה שלה". בגלל עיוות כלשהו במחשבה שלהם הם לא מבינים שהמעשים שלהם פסולים. אולי כמו הילד שמכסה את עיניו ומשוכנע שלא רואים אותו הם סבורים שאם הם חשים משיכה אל מישהי זה אומר שזה הדדי. אולי הם שומעים "לא" ומפרשים אותו כקריאת תיגר. אולי הם פשוט התרגלו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים ושאין לזה השלכות.

הנורמות במדינה השתנו בעשורים האחרונים. פעם התנהגויות כמו של קצב ומרדכי היו מקובלות והנשים הבליגו על הערות סקסיסטיות ועל ידיים שנשלחו לעברן. היום מי שיתנהג ככה יכול לצפות לתלונה במשטרה. לכן המאמץ צריך להתרכז בחינוך. יש לחנך בגן ובבית הספר ובצבא, ולחזור ולהזכיר וללמד מהו מגע מותר ומהו מגע אסור ומה זה יחסי מרות ומהו ניצול מעמד ומה זה "לא" כדי שהגבולות יהיו ברורים מאוד. שהבנים ידעו מה מותר להם לעשות ומה אסור ושהבנות ידעו על מה אסור להן לעבור בשתיקה. עם הדור שלי לא דיברו על הדברים האלה. אני יודעת שבגנים כיום כן מדברים על "הגוף שלי ברשותי" וכדומה. אם תהיה הסברה מקיפה בעניין זה אני רוצה להאמין שבעוד דור נראה שינוי.