החיים זה לא פיקניק

שום דבר לא בטוח חוץ ממוות ומסים, ואני מוסיפה: וחוק מרפי. שכן על מרפי אפשר לסמוך בעיניים עצומות שיגיע בדיוק ברגע הכי לא מתאים ויחרב את התוכניות. הבוקר התרחש בשמינו אירוע נדיר למדי שקורה רק פעם בכמה שנים: ליקוי חמה. ליקוי החמה הבא יתרחש רק בעוד כשנתיים, בנובמבר 2013, ואם אקבל את גרסת בני המאיה על קץ העולם בדצמבר 2012, הרי שזה היה ליקוי החמה האחרון שהיושבים בציון יוכלו לראות אי פעם.

בשל גודל המעמד הצטיידתי מבעוד מועד בכל האמצעים הדרושים לצפייה ותיעוד המאורע. אני לא מתכוונת להסביר כאן למה מתרחש ליקוי חמה או ליקוי ירח. בשביל זה יש גוגל. אבל אני כן אומר שאסור בהחלט להישיר מבט לשמש כדי לחזות בליקוי. זה עלול להסתיים בעיוורון. מי שאין לו גישה מהירה למצפה הכוכבים (וממילא בטח צפוף שם נורא באירועים כאלה) ורוצה בכל זאת לחוות את הליקוי בעצמו ולא להסתפק בתמונה בעיתון צריך בסך הכל לקחת דף נייר ולנקב בו חור קטן (מילימטר או שניים). כעת יש לעמוד עם הגב לשמש כשהדף ביד ולהזיז אותו עד שקרני השמש עוברות דרכו ויוצרות על הרצפה או על משטח אחר את דמות השמש. ביום רגיל תקבלו פשוט עיגול של אור. בזמן ליקוי מתקבלת הצורה הנגוסה על ידי הירח.

אם כך, עומדת אני במרפסת ביתי המופזת באור. גבי אל השמש, יד שמאל אוחזת בנייר המנוקב, יד ימין מחזיקה מצלמה, מבט נחוש בעיניי ותפילה חרישית בלבי – שיחזיקו הסוללות הנטענות שבמצלמה מעמד כי אין לי סוללות נוספות. צילמתי כמה תמונות בתשע וחצי, תחילת הליקוי, ואז המתנתי חצי שעה כדי לצלם תמונות נוספות בעשר ואז בעשר וחצי, ככל שהליקוי יתקדם. מסיבה שלא מובנת לי לא כל כך הצלחתי להתמקד בדמות המוקרנת. בכל פעם שבאתי לצלם הפוקוס ברח לי. מישהו יודע למה? ניר? מפה ומשם התחילה להתעייף לי היד המורמת שהחזיקה את הדף המנוקב, אבל המשכתי בצילום בחירוף שיניים וחירוק נפש.

ואז, בשעה עשר, עוד לפני שהשגתי תמונה טובה, התקדרו השמים, התכסו בחשרת עבים, וגשם החל לרדת. מאז ועד כתיבת שורות אלה לא חזרה השמש לשמים. ואני שואלת: אחרי חודשים של בצורת ונפקדות גשמית, מרפי לא היה יכול לתת לי עוד 20 דקות לסיים את הצילומים?

זה בשעה תשע וחצי:

זה בעשר:

ואלה העננים שכיסו הכל.