החיים זה לא פיקניק

שני דברים מעצבנים אותי מאז שגלעד שליט חזר.
מצד אחד המוני בית ישראל שהפכו את מצפה הילה לאתר עלייה לרגל ואת גלעד לחיית מחמד. במידה מסוימת אפשר להבין את זה. במשך שנים היה גלעד "החייל של המדינה" ואזרחי ישראל נקראו ללבוש לבן, להחליף תמונת פרופיל, לצאת לצעדות ולבקר במאהל כדי ללחוץ על הממשלה לשחררו. כעת, מששוחרר, חשים הם "גם אני שותף" כמו באותה פרסומת ישנה לטוטו ("מה זה בנינו, השקענו? אתה שותף  ?   אני אגיד לך. אני ממלא את טוטו כל שבוע  ?   ממלא. הטוטו מקדם את הספורט בישראל ? מקדם. אז אני שותף!") ובאים לגבות את התמורה.

תוכנית הריאליטי "גלעד שליט חוזר הביתה" עקבה אחרי החייל החטוף בכל צעד שעשה ממצרים ועד ביתו לאורך כ-12 שעות שידור רצופות. משנכנס לביתו רק מתבקש להכניס את המצלמות גם לשם ולהמשיך לתעד אותו סטייל "האח הגדול". אלא שהתקשורת הישראלית החליטה לכבד את פרטיות המשפחה, והישראלי הסקרן אינו מתעצל ומגיע למקום בכוחות עצמו. מה רבה אכזבתו מכך שהסלב החדש אינו משתף פעולה, אינו מסכים להצטלם ואפילו אינו מנופף לשלום. בהיעדר סיקור תקשורתי למעשיו של גלעד פנתה התקשורת וסיקרה את קהל העולים לרגל. במו אוזניי שמעתי אישה מתמקחת עם נועם שליט* ואומרת לו: אבל נסענו שלוש שעות כדי לראות אותו. אז לפחות שינופף לנו לשלום.

לא די בכל הדיווחים המדודים שמשחרר נועם על גלעד שמרגיש טוב, זוכר איך רוכבים על אופניים, מדבר עם חבריו ואוכל ספגטי ובננה. הציבור רוצה להאכיל אותו בבננה בעצמו. הוא הרי שותף.