לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים זה לא פיקניק


מלאכים לא נופלים מהשמים וחברים יש רק באגד

Avatarכינוי:  אנג'י

בת: 17



מצב רוח כרגע:


הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נקיונות


כבת בכורה לא פינקה אותי אמי במיוחד. להפך. רשימת הדרישות שלה ממני הייתה ארוכה כרשימת המצרכים שמזמינים דיירי האח הגדול בדיוני התקציב כשהם זוכים לתקציב מותרות. חופשת פסח, היא טענה, לא נועדה להנאה או לסתלבט אלא כדי שנעזור בבית, וכך היא הייתה מכינה רשימות ארוכות ומפורטות של כל הדברים שצריך לנקות בבית, מעירה אותי בשבע בבוקר, ולאחר ארוחת בוקר הייתי נאלצת לבחור לי פריטים מן הרשימה ולנקות: תריסים, חלונות, דלתות, ויטרינות, חרסינות, ארונות מפנים, ארונות מבחוץ.

במשך שעות בכל יום (שכנראה נראו לי ארוכות יותר ממה שהיו באמת) הייתי כורעת וזוחלת ורודפת אחרי הפנלים ומטפסת על סולם כדי להגיע עד השלב האחרון בתריסים. משסיימתי מטלה הייתי מוחקת אותה בקו מהרשימה ועוברת לבאה. עם תום עשרת ימי החופשה שלפני ליל הסדר הרשימה הייתה מתמלאת בעוד ועוד סעיפים מחוקים, עד שתם הסיוט השנתי.

אחרי שתמו הניקיונות הייתה נכתבת רשימה ארוכה לא פחות של בישולים לחג. את הרשימה הזו חיבבתי הרבה יותר, ובעליצות הייתי בוחרת לי כל מיני סלטים, אטריות לפסח והמתכון הקשה מכולם: ביצים קשות לליל הסדר.

מאז שאינני גרה עוד עם הוריי לא ניקיתי ניקיון יסודי לפסח מעולם. אני מנקה תריסים וכדומה בשוטף, פנלים לא עושה אף פעם, ולא מעוניינת להיכנס לקדחת של ניקיון. כיף שיש בית נקי וכיף לדעת שהוא מנוקה ביסודיות, אבל בסביבת פסח יש כל כך הרבה שרבים שמסתיימים באובך וסופות חול, שנראה לי בזבוז זמן להשקיע כל כך הרבה מאמץ בניקיון שיתגלה כקצר מועד. עדיף לנקות בקיץ, אלא שאז חם מדי ולמי יש כוח לנקות, או אולי בחורף, רק שאז קר מדי ולא כיף לגעת במטליות עם מים קרים. בקיצור, עזבו אותי מניקיונות לפסח, באמאשכם.

נכתב על ידי אנג'י , 25/3/2012 20:03   בקטגוריות 2012, נוסטלגיה, חגים ומועדים  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אנג'י ב-30/3/2012 18:50
 



בואי, אקח אותך לנגב, כוכב גיטרות רוקנרול


לכבוד יום הולדתו ה-65 של אחד מכוכבי הרוק הגדולים בכל הזמנים, הנה כמה עובדות שאולי לא ידעתם על דיוויד בואי, הרבה מהן באדיבות הספר "דיוויד בואי" מאת מארק ספיץ שיצא בהוצאת מודן.

 

1. הוא נולד ב-8 בינואר 1947 בשכונה של המעמד הבינוני-נמוך בלונדון ששמה בריקסטון. הוריו קראו לו דיוויד רוברט ג'ונס.

 

2. רבים חושבים בטעות כי לבואי יש עין אחת כחולה ועין אחת חומה. למעשה שתי עיניו כחולות, אבל האישון בעינו השמאלית מורחב תמידית ומקנה לעין צבע כהה. כשדיוויד היה בן 15 הוא וחברו ג'ורג' אנדרווד היו מעוניינים באותה נערה. היא העדיפה את ג'ורג' וקבעה איתו פגישה. דיוויד אמר לג'ורג' שהנערה הודיעה לו שהיא נאלצת לבטל את הפגישה, ולכן נשאר ג'ורג' בבית. כשנודע לו שהבחורה חיכתה לו ודיוויד המציא את כל הסיפור הוא רתח, הם הלכו מכות ותוך כדי הוא החטיף לדיוויד אגרוף בפנים. הטבעת שענד פגעה לו בעין. דיוויד עבר כמה ניתוחים כדי להציל את ראייתו, אך האישון איבד את כושרו להתרחב ולהתכווץ ונשאר בגודל קבוע. כשהיה צעיר המראה החריג הביך אותו, אך בבגרותו למד לנצל את השוני הזה וליהנות מהייחוד.

 

3. ב-1965, כשהיה בן 18, שינה את שם משפחתו מג'ונס לבואי, על שם הגיבור מקרב אלמו ג'יימס בואי, כדי שלא יבלבלו אותו עם דייווי ג'ונס מלהקת המאנקיס. ההגייה הנכונה של השם היא בּוֹאִי ולא בָּאוִי. אגב, בנו, שזכה בשם האומלל זואי בואי, חזר למקורות ושינה בבגרותו את שמו לדנקן ג'ונס.

 

4. בואי החל לשיר ולהופיע ב-1964, כשהיה בן 17. עד 1969 בקושי שמעו עליו. ב-1969, במקביל לנחיתת האדם על הירח, הוא הוציא את הסינגל ספייס אודיטי שסיפר על האסטרונאוט מייג'ור טום שמאבד את הקשר עם כדור הארץ ונשאר אבוד בחלל. השיר זכה להצלחה גדולה, אבל הקריירה של בואי המשיכה לדשדש. רק ב-1972, עם יציאת האלבום והאלטר-אגו זיגי סטארדאסט, הוא נעשה כוכב. מי שמודאג מגורלו של מייג'ור טום יכול להירגע. ב-1980 יצא שיר ההמשך, ashes to ashes, ובו מספר מייג'ור טום שהוא מרגיש טוב וסבבה לו להיות בחלל.

 

5. ב-1967 הוציא בואי סינגל בשם The Laughing Gnome (גמד הגינה הצוחק). זה שיר הומוריסטי צווחני ונורא למדי שבואי ספג בגללו לא מעט לעג. ב-1990, במסגרת מסע ההופעות Sound and Vision, אפשר בואי למעריצים לבחור בטלפון ולהצביע לשירים שהם רוצים שיבצע בהופעה. עורך המגזין המוזיקלי NME עודד את הקוראים להצביע לשיר הזה כדי להביך את בואי ולגרום לו לשיר את הבדיחה הזו לצד יצירותיו הגדולות. בואי קבע שהבחירה לא נעשתה בתום לב ופסל את ההצבעות.

 

6. Rebel Rebel הוא השיר שזכה למספר הרב ביותר של גרסאות כיסוי. לא פחות מ-32. במקום השני נמצא השיר Heroes.

 

7. באמצע שנות השבעים היה בואי מכור חזק לקוקאין. טוענים שאצל אף כוכב לא עברו בנחיריים כאלה כמויות קוק כמו שעברו אצלו. בשיא ההתמכרות שלו שקל בואי כ-40 ק"ג, לא ישן במשך שבועות, והתזונה שלו התבססה על קוקאין, קפה, סיגריות, פלפלים ירוקים ואדומים וחלב מקרטון. בהשפעת הקוקאין נעשה בואי פרנואיד, סבר שמכשפות שחורות רוצות לגנוב את זרעו כדי ללדת ילד ולהקריב אותו לשטן, חיפש (ואף מצא) מכשפה לבנה שתסיר את הכישוף וצייר בכל מקום כוכבים מחומשים לשם הגנה.

 

8. השיר הארוך ביותר של בואי הוא Station to station מתוך האלבום באותו שם שיצא ב-1976. בעת הקלטת האלבום היה בואי כל כך מסומם שהוא בכלל לא זוכר שהקליט אותו. הוא גם לא היה מעורב בהפקתו. אורך השיר 10 דקות ו-14 שניות. הוא נפתח בדקה של קולות רכבת ולאחר מכן שתי דקות של קטע נגינה מינימליסטי בפסנתר המלווה ביללת גיטרות. רק לאחר שלוש דקות וקצת מואיל בואי להפציע ולהציג בפנינו את הפרסונה החדשה שלו: הדוכס הלבן הרזה. שתי דקות לאחר מכן מופיע קטע מעבר של 45 שניות שמתאר הזיית סמים או שמא ערגה לסמים ("פעם היו הרים על גבי הרים/ ופעם היו ציפורי שמש להמריא איתן/ ופעם לא יכולתי להיות מדוכא"). אם עדיין היינו שומעים מוזיקה מתקליטים, החלק הקצר הזה היה שרוט כולו בתקליט שלי מרוב השמעות. מהדקה ה-6 ועד סוף השיר מתחלף שוב הנושא המוזיקלי, וחוזר פעמיים. בכל פעם הוא מופיע שלוש פעמים, בשינוי מילים קל, ובכל הפעמים מודיע לנו בואי ש"מאוחר מדי". כשהקול שלו נשבר בסוף השורה "זו לא תופעת לוואי של הקוקאין/ אני חושב שזו בטוח אהבה" הוא נשמע כל כך אבוד שהלב שלי יוצא אליו. השיר הזה הוא יצירת מופת בעיניי.

 

9. במשך השנים התוודה בואי שהוא "הומו ותמיד הייתי כזה", שהוא ביסקסואל ושהוא סטרייט. בהתחשב בנישואיו הראשונים לאנג'י בואי (אין קשר משפחתי אליי), בנישואיו השניים לאימאן וברומנים שניהל עושה רושם שהביסקסואליות שלו הורכבה מ-95 אחוז נשים ו-5 אחוז גברים.

 

10. בואי מנגן בקלידים, גיטרה וסקסופון. חוץ מלשיר, לנגן, להלחין ולחבר שירים הוא גם מפסל ומצייר לא רע, יודע קצת פנטומימה ("בגיל 17," הוא מספר בראיון מלא קסם לאלן דג'נרס, "הרגשתי שאני פנטומימאי שלכוד בגוף של גבר. הצטרפתי לקבוצה. זו הייתה קבוצה די מהפכנית, כי הם דיברו." אלן מביטה בו בפקפוק. "אז זו לא פנטומימה," היא קובעת. ואז דיוויד מנחית את הפאנץ' ומדגים את חוש ההומור המשובח והבריטי שלו, "זה מה שהיה מהפכני.") וגם שיחק בלא מעט סרטים ובתפקיד ראשי בהצגה "איש הפיל" וזכה לשבחי המבקרים על משחקו. איש אשכולות.

 

11. ב-25 ביוני 2004, בזמן הופעה בגרמניה, חש  בואי כאבים בכתף והרגיש רע. הוא הפסיק את ההופעה, נלקח לבית חולים, ושם התברר שהוא לקה בהתקף לב. הוא נותח וצווה לנוח ומאז לא הוציא אף אלבום והופיע רק בקומץ הופעות למטרות צדקה או באירועים חשובים. התמונות מהשנים האחרונות מלמדות שהזקנה קפצה על בואי, שנחשב לנער הרוק הנצחי. Never get old   מאלבומו האחרון, ריאליטי, יישאר רק שיר מצוין, ואולי משאלת לב.

 

נכתב על ידי אנג'י , 7/1/2012 07:38   בקטגוריות 2012, חגים ומועדים, נוסטלגיה, תמונות, היכל התהילה  
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אנג'י ב-20/3/2012 19:06
 



זיכרונות של חורף


אחרי כמעט חודש של יובש ירד בתחילת השבוע גשם. כשהידסתי לי לעבודה בין הטיפות עלו בי תמונות מהחורפים של ילדותי:

גשם שנמשך שעות ויורד במשך ימים. אני מסתכלת עליו מבעד לחלון שטיפות גדולות מטיילות עליו ומתוות בו מסלולים.

הרחובות מוצפים. אי אפשר לחצות את הכביש כי הוא הפך זמנית לנהר.

קור רטוב מחלחל מבעד לנעל ודרך הגרב כי מה אפשר לעשות, חייבים לחצות את הכביש.

אני מגיעה לבית הספר בנעליים ספוגות מים ובמכנסיים שרטובים עד הירכיים וחצי יום לא מרגישה את כפות הרגליים.

כשאני חוזרת הביתה אני דוחסת לנעליים עיתונים ישנים כדי שיספגו את הרטיבות.

מגפי פלסטיק לרגליי ואני גיבורה גדולה על השלוליות. דורכת בהן דווקא וחוצה כביש בלי חשש במים עד שליש המגף.

היו לי כפפות סרוגות, כפפות סרוגות שהאצבעות שלהן חתוכות וכפפות עור מרופדות.

אין דבר כזה לצאת מהבית בחורף בלי מעיל ומטרייה.

הבית מחומם בתנור נפט. ההדלקת התנור היא תורה שלמה, אבל חום האש שהוא מפיץ נעים, והכלבה שלנו שוכבת בתנוחת בייגלה סמוך אליו ומשוכנעת שהוא הודלק אך ורק למענה.

שדות פרחים עם שלל פרחי חורף ששכחתי את שמם.

בשבועות גשומים במיוחד היינו נוסעים ביום שישי אחר הצהריים לחורשת אורנים ומחפשים פטריות מסוג אורנייה.
הקפדנו לחתוך את הפטרייה ולהשאיר את הרגל באדמה. לארוחת ערב אמא הכינה מרק פטריות שחור וחביתת פטריות.

בגלל רוחות עזות שהפילו עצים על עמודי חשמל ואולי גם בגלל הברקים היו בחורף הרבה הפסקות חשמל. במקום לרוץ בעלטה ולגשש אחר נרות הייתה לנו מנורה לשעת חירום. כל עוד יש חשמל היא נטענת, וברגע שלא מגיע אליה זרם חשמלי נדלק בה אור ניאון שמספיק לשעה או שעתיים.

והיום? היום גשם בקושי יורד, ואם הוא יורד זה בכמה ימים מרוכזים. מגפיים הם פריט אופנתי ומוטב שלא יבואו במגע עם מים כי הם ייהרסו. כבר שנים שאינני לובשת מעיל או סוודר וברור שגם לא כפפות. פרחים כבר לא פורחים כי כל השטח בנוי. הפטריות התמעטו במשך השנים והפסקנו ללכת ללקט אותן. תנור הנפט אופסן בבוידעם וממילא כבר אין לי צורך לחמם את הבית. הפסקות חשמל בקושי יש, וזה דווקא טוב כי אין לי כבר מנורה הפוכה שכזו.

 חורף נעים וחנוכה מאיר! 

 

נכתב על ידי אנג'י , 27/12/2011 17:06   בקטגוריות 2011, הרהורים, נוסטלגיה, תמונות  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אנג'י ב-31/12/2011 10:13
 



מבחנים


ביילע הזכירה לי שהימים הם ימי בחינות באוניברסיטאות ובמכללות. במסגרת לימודיי הגבוהים עשיתי בטח עשרות בחינות. בחלק הצלחתי יותר ובחלק הצלחתי עוד יותר (-: אבל רק בחינה אחת אני זוכרת היטב, כאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים.

בעיקרון תמיד הסתדרתי טוב יותר עם בחינות מאשר עם עבודות. כתיבה היא מלאכה קשה וכתיבה אקדמית קשה עוד יותר. כשיש בחינה יושבים יומיים-שלושה-ארבעה קודם לכן, משננים את החומר ופותרים מבחנים לדוגמה עד שמרגישים שהחומר יושב טוב בראש, וזהו. בשביל עבודה צריך לבחור נושא, לאסוף ביבליוגרפיה, לקרוא, לגבש את העבודה בראשי פרקים, למלא את ראשי הפרקים בתוכן, לגבות במחקרים, לגזור מסקנות, לסכם, לשכתב, לזקק, לקרוא שוב ושוב... זה לוקח הרבה יותר זמן מלמידה למבחן. לא בשבילי. אני לא אוהבת לכתוב עבודות, ומצד שני לא נלחצת ממבחנים, לכן הבחירה שלי היא תמיד מבחן.

אותו קורס שבו נזכרתי עכשיו היה לא מעניין בעליל. אני לא זוכרת את שמו ורק במעורפל זוכרת במה הוא עסק. הרבה זמן ללמוד למבחן לא היה לי, אז שיננתי היטב את סיכומי השיעורים והתעלמתי מהמאמרים. הם היו משעממים טיכו וארוכים וידעתי שאין סיכוי שאספיק לקרוא את כולם ועוד לזכור מהם משהו. קראתי את הסיכומים שלי שוב ושוב וקיוויתי לטוב.

ביום המבחן הגעתי לכיתה וחשכו עיניי. כל השאלות התחילו ב"על פי מאמרו של פלוני, מהי הגישה העדיפה במקרה של..." יש מרצים שלא נותנים למאמרים משקל רב בבחינה. המרצה הזה פתח כל שאלה באזכור מאמר כלשהו מתוך הביבליוגרפיה שלא קראתי ממנה ולו פריט אחד. האינסטינקט הראשוני שלי היה לצאת מהכיתה ולגשת למועד ב'. אבל אז חשבתי לעצמי שגם למועד ב' לא יהיה לי חשק לקרוא את המאמרים המרדימים. לצאת מהכיתה זה כמו להיכשל, אז כבר עדיף לנסות לענות על השאלות. אולי אצליח לגרד ציון עובר, ואם לא תמיד שמורה לי האופציה למועד ב'.

עניתי על השאלות כשאני מתבססת אך ורק על החומר שבקלסר שלי, מההרצאות. אני לא יודעת מי זה פרופסור איקס ומה דעתו על מדיניות החסה בשטחים, אבל כתבתי את מה שהיה לי בקלסר בנוגע לחסה בשטחים והתעלמתי מהפרופסור וממאמרו.

קיבלתי 96.


הפנים ההיסטריות של ליהיא היו לגמרי שוות את כל השבועות שסבלתי מהפרחיות שלה ומהלהג הבלתי פוסק באנגלית. כמה חבל שאבירם כנראה לא יזכה להיכנס לבית.

נכתב על ידי אנג'י , 27/1/2011 12:00   בקטגוריות 2011, 30 פלוס, טלוויזיה, נוסטלגיה  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The BIG little ב-23/3/2011 22:25
 




דפים:  
101,442
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , הומור וסאטירה , טלוויזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאנג'י אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אנג'י ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)