היא לא היתה אוהבת שאני מקשקשת על דפים שהם לא טיוטה.
והיא היתה שונאת את זה שאני מעשנת.
היא היתה שונאת את זה שאני חוזרת הביתה מאוחר, ולא הולכת לישון בזמן, ולא אוכלת כמו שצריך.
וזה היה באמת. זה היה כאילו שהיא הרגישה את זה אצלה. כאילו היתה לה מערכת עצבוב גם בשבילי.
כאב לה כשהיא ידעה שהלכתי לישון בחמש כשאני צריכה לקום בשבע, וכאב לה כשהיא ידעה שהבטן שלי רעבה ואני בכלל לא מרגישה את זה, וכאב לה כשהיא חשבה שבטח קר לי, וכאב לה כשהיא ראתה שכואב לי.
וזה היה כאילו היה לה חיבור אנרגטי מטורף כזה, שבו גם לפני שהייתי פותחת את העיניים היא היתה יודעת שהיה לי לילה לא טוב.
אני לא יודעת למה אני לא יכולה לשכוח את הלילה הזה, או את הבוקר שאחריו, או את הערב.
הוא שרף לי. הוא שרף בהבזקים של ריקוד משוחרר מידי, של סיגריה שמישו היה צריך להגיד לי שהיא נגמרה, של לכלוך שהיה קשה לי להוריד.
שרף בכאב שלה על הבוקר. שרף בצעקה החנוקה שלה. למה את עושה את זה לעצמך, את יודעת שאת נוסעת לשבת.
אני עדיין מדמיינת אותה בעתיד שלי. עכשיו שכולן מסביבי מתחילות-ממשיכות להתחתן. אני מדמיינת אותה ביום של החתונה שלי. כלכך ברור, כלכך צלול.
ומתחילות-ממשיכות ללדת. קשה לי לדמיין את זה בלעדיה.
ולפעמים אני חושבת קצת בזמן האחרון. אם אני בכלל אגיע לדברים האלה. פתאום אני חושבת.
כי לא מצליחה לראות את יום החתונה שלי. לא מצליחה לראות אותי מחזיקה את הילד שלי בלעדיה
ומפחידות אותי המילים שלי. כי הם היו קשורות עמוק טוב-טוב בחור שחור אצלי בבטן, כזה שהיה קבור עמוק מספיק כדי שיהיה קשה לפתוח
ובאמת אני רוצה. אני רוצה את החיים. אני כבר נהייתי מישהו. ואולי זה מה שמפחיד אותי.
שנהייתי מישהו בלעדיה.
ועכשיו היא מרגישה לי רחוקה. קשה לי לחוש את הנשמה שלה עוטפת אותי ושומרת ונותנת יד
ואין יותר מפחיד מזה
ועכשיו הבור פתוח ונשפכים ממנו דברים
אש אדמה אוויר ומים
ולא יכולה עוד להשאיר אותו פתוח
חייבת לסגור לעוד קצת, עד לפעם הבאה.
ולהסתכל שוב על הדברים הדברים שיצאו, ולהבטיח שכן.
שאני רוצה
ושיהיה לי
ושיעזרו לי
יעזור לי האל
ואמא.