הגיע יום הזכרון הראשון שלי מחוץ לבית.
עמדתי בצפירה, במטבח עם חבר שלי, עמדנו שנינו בשקט למשך דקה.
חשבתי על מחר, על שנים שעברו.
רבע שעה לפני הצפירה לקחתי את הנר זיכרון שמרתי לעמרי לקנות, לקחתי צלחת והנחתי את הנר עליה.
יצאתי החוצה לקטוף פרחים, כמו שכל שנה אמא עושה.
שמתי אותם באגרטל עם מים, ליד הנר, על שולחן מסודר וריק, כמו שכל שנה אמא עושה.
הכנתי אוכל, ידעתי שתהיה צפירה באמצע, אבל זה לא נורא.
השעון של עמרי הראה שמונה, חיכינו לצפירה. עמדנו שם שנינו בשקט, מחכים. חיכינו דקה בערך ואז הצפירה החלה.
כל שנה, בערב יום הזכרון, בשעה שמונה בערב, אני עומדת ליד אמא במרפסת.
השנה עמדתי עם עמרי במטבח.
חשבתי על מחר.
כל שנה, לפני יום הזיכרון, אמא שלי מכינה קטע על אלכס, כדי להקריא בטקס יום הזיכרון בבוקר, בבית הקברות.
כל שנה אני באה אליה כשהיא מכינה את הקטע ואנחנו מדברות קצת, לא על הקטע, גם לא תמיד על אלכס, אבל על יום הזיכרון.
אני מספרת לה סיפור ששמעתי, היא מספרת לי על חבר קיבוץ.
השנה אני יושבת פה וכותבת בבלוג.
כל שנה יוצא לי לחשוב על אלכס, לנסות לדמיין איך הוא היה.
עם כל כך הרבה סיפורים על האופי שלו, על היותו האבא של דודים שלי, על אהבתו לאחים שלי למרות שהם לא היו נכדיו.
אי אפשר שלא להכיר אותו כבר עם כל הזכרונות של כולם.
זה מאוד מיוחד הזיכרון הזה.
זה כאילו שהוא עדיין כאן, הרי אני יודעת הכל עליו, למרות שמעולם לא נפגשנו.
אפילו הכאב כל כך חזק, הדמעות שנתקעות אצלי בגרון עכשיו, הצמרמורות שלא מפסיקות להרעיד את גבי.
כל שנה אני קמה בבוקר יום הזיכרון, עם שעון מעורר, ובמקום ללכת לטקס של בית הספר אני מתארגנת לטקס של הקיבוץ.
כל שנה, מאז שהתחלתי את כיתה א'. אף פעם לא הייתי בצפירה של יום הזיכרון עצמו במקום אחר מאשר בבית הקברות, ליד הקבר של אלכס.
כל שנה, למרות שהטקס מתחיל רק ב10 בבוקר, הייתי מתעוררת ב7, לובשת חולצה לבנה ופנים אבלות.
הייתי מחכה הרבה זמן בבית, בלי יותר מידי לעשות משהו, כי הרי הטקס מתחיל רק ב-10, אבל בכל זאת תמיד התעוררתי מוקדם, אף פעם לא רציתי לאחר, או להיות בלחץ פן אאחר.
השנה אני אתעורר בדירה שלי, גם ב7, אתארגן כמו תמיד, אבל הפעם לא יהיה לי זמן פנוי כל כך, כי יש לי נסיעה לבית הקברות.
כל שנה הייתי הולכת עם אמא ברגל לבית הקברות. מאז שנולדה אחותי אז גם איתה, כמובן.
בדרך כלל האחים שלי ואבי היו הולכים איתנו, לפעמים מישהו היה לוקח את אחי על הכתפים כי היה לו קשה ללכת עם הקביים על שביל חצץ ארוך, אבל לרוב הוא הסתדר.
מאז שההורים שלי נפרדו אני הולכת רק עם אמי ואחותי, אחי אור חצי מהפעמים לא הגיע, ואת אחי איתן סבתא כבר לוחקת עם האוטו, בגלל הקביים.
אבא שלי מגיע כל שנה, בלעדינו, לרוב אני לא יודעת אם הוא שם ואני מגלה בדיעבד כי הוא מספר לי.
אלכס הוא בעלה של אמא של אמי, לכן אבא שומר מרחק, מאמא, את אלכס הוא אוהב מאוד, גם את סבתא.
השנה אני אסע עם סבתא לבית הקברות, לא אלך ברגל עם אמא.
כל שנה אני עוזרת לסבתא להחליף פרחים מהפעם הקודמת שהיא הייתה שם, סביר להניח שלפני חצי שנה, בתאריך בו הוא מת.
ממלאה מים באגרטלים, מסירה את העלים שזרוקים על הקבר, שוטפת קצת שלא יתאסף אבק ואומרת שלום לחיל או החילת שבאו להיות איתנו.
אלכס היה חיל בצה"ל, מחוץ לשירות החובה, וכל שנה שולחים חיל שיהיה איתנו ביום הזיכרון. לא יודעת למה.
סבתא מסבירה לחיל מי זה כל אחד מאיתנו בקירבתינו לאלכס.
הבן והבת שלו בדרך כלל לא באים. גם לזה אני לא מוצאת סיבה.
גם השנה יהיה אותו דבר, אבל הפעם אני יודעת שהבת שלו, דודה שלי, תגיע.
כל שנה אמא או דודתי השניה מקריאות קטע על אלכס.
כל שנה הן בוכות.
כל שנה אני בוכה. עכשיו אני בוכה.
כל שנה סבתא בוכה. בשנים האחרונות אני נותנת לה חיבוק, מנסה להראות לה שאני פה בשבילה.
גם השנה יהיה אותו דבר.
כל שנה חוזרים לבית של אמא שותים תה ואז סבתא והדודה הולכות. אני ואחיי נישארים בבית.
השנה אני אחזור עם סבתא.
אלכס נרצח לפני לא הרבה זמן, כולם עדיין זוכרים.
יבוא יום, ויהיו לי ילדים שיהיו כבר גדולים, ולא יהיה אף אחד בטקס שהכיר אישית את אלכס.
איך ממשיכים לשמור על זיכרון לתקופה כל כך ארוכה?
הרי אסור לשכוח, אף פעם.
אלכס מת במילוי תפקידו כדי להגן עלי, על אמי, על סבתי, על כולנו!איך אוכל לתת לזה להישכח?!
אני לא אשכח את אלכס, או את האובדן של כל החללים האחרים, ואת הכאב של המשפחות השקולות.
אסיים באמרה זו, שלמרות שאצל רבים היא הפכה ליציאה מידי חובה, אצלי היא שווה כאב ודמעות.
יהיה זכרם ברוך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Bringer of Light