כל הדברים גדולים כקטנים

ושוב, הכל מתחיל מידיעה בעיתון על סגן ראש עיר מושחת ופושע. אלא שכאן זה לא סין וצפת אינה בייג'ין. וחבל. מה שמרתק הוא הסיפור שמאחורי הסיפור ששווה לפחות סרט למרות שהוא חוזר על עצמו בכל מיני צורות.

צפת, עיר המקובלים, הייתה ידועה בעבר גם כעיר האמנים. בשנות החמישים והשישים אירחה העיר על סמטאותיה ובתיה העתיקים שפע אמנים וגלריות לאמנות. כמו כל תהליך שמזין את עצמו הולך ונצבר בעיר אוסף אמנות נכבד. ב-1953 מקים הצייר רומנו גליצנשטיין מוזיאון לזכרו של אביו הפסל חנוך ומציג בו עבודות משלהם. עם פתיחת "מוזיאון גליצנשטיין" תורם הצייר מאנה-כץ שמונה ציורים לזכר הוריו. המוזיאון נהנה מתרומות ומעשיר את אוסף האמנות שלו כולל יצירות משל מאנה, דלקרואה וסזאן – מהשורה הראשונה של ציירי כל הזמנים. כאן אצלנו, בצפת. אלא שעם הזמן, יחד עם דעיכתה של העיר, דועך גם המוזיאון, ויצירותיהם של גדולי הציור מפנות את מקומם לטובת מוזיאון התנ"ך המשמש כגלריה פרטית של האמן פיליפ רטנר. התמונות שהורדו מהקיר מוצאות את דרכן לעלית הגג ולמחסני העיריה.

כך מתגלגלות להן במרתפי העיריה העבשים יצירות של גדולי הציירים. שווין הכספי מוערך בעשרות מליונים. (כמעט) אף אחד לא מרגיש בקיומן. (כמעט) אף אחד לא מרגיש בהעלמן. אחת אחת ובאין רואה. עם הזמן, יוצאות התמונות הנותרות ומקשטות את אחורי גבם של פקידי העיריה. משם נעלמות גם הן בזו אחר זו. סגן ראש העיר, מורשע לשעבר בלי קלון, ובעל גלריה, הוא כנראה המבין האחרון שנותר בעיר. הוא מבין ולוקח. ומוכר. המשטרה החרימה לאחרונה שמונה תמונות שנמצאו בבית מאיר אברג'יל. כעת בודקים האם אלה התמונות מצפת.

עכשיו, מנקודת הראות של התמונה, ושל האומנות,  בהחלט מוטב שהתמונות יהיו תלויות בסלון של אברג'יל מאשר במרתף של העיריה. ההזנחה כל כך גדולה, שפשוט היה צריך לבוא ולקחת אותן. הייתי אומר "להציל אותן". כמובן מקומם שעשרות מליונים נחמסים ממחסני העיר העניה והמוזנחת, ועוד על ידי ראשיה. אבל הסיפור רע בכל מקרה. זה היה רע אילו העיריה עצמה הייתה מוותרת ומוכרת את אוצרות האומנות שלה כדי לממן את גרעונותיה העלובים. זה היה רע אילו העיריה פושטת הרגל היתה דואגת להקים להם בית ראוי. זה רע בכל מקרה כי יש כאן שתים-שלוש תופעות נפוצות.

הראשונה – תורמים נדיבים ונדבנים המבקשים גם להאדיר את שמם מעלים תרומה נכבדה ומקבעים את שמם. אגף בבית חולים, אולם באוניברסיטה, אוסף אומנות, משהו. ומקבל התרומה, עני וקבצן, מחזיק בנכס יקר ומפואר שיש לשמור עליו ולטפח, אך לסעיף הזה לא מופנות תרומות. הנכס המפואר, האוסף, הבניין, הולך ומתדרדר ודועך. אפילו אוסף אומנות מהחשובים בארץ לא יכול להחזיק את עצמו כלכלית, ובטח לא בצפת.

אגב, התופעה הזאת אופיינית לא רק להיכלי תרומות אלא לכל מקום בו תקציבי הפיתוח נדיבים ותקציבי התחזוקה נקובים. לא מזמן ביקרתי בבית המשפט בחיפה. מבנה מרשים, מרווח ומפואר – הרבה זכוכית ושיש ושאר מבריקים. גם חדרי השרותים (שהם המדד האמיתי לתחזוקה) מרווחים ומבהיקים. אבל הנייר, נייר הטואלט, נשאר מבית המשפט הישן מימי המנדט.

התופעה השניה היא כיצד אוכלוסיה חיה ליד נכס תרבות מפואר, אך עוניה ועליבותה מעוורים אותה לערכו. כמו עיירה נידחת בעולם השלישי החיה את חייה לרגליו של אמפיתיטרון מפואר בן אלפיים שנה, והתרומה היחידה שלו לחייהם היא באספקה של אבנים מסותתות מהמוכן. במקום שתרבות תהיה לרצף רב דורות של הישגים ותבונה היא הופכת לערימה של חומרי גלם.

התופעה השלישית היא סתם. חבל שיש פירצה כזאת גדולה וחבל שיש גנבים כאלה גדולים.

ביום - צילום של יונתן בן-דוד מאתר פוטולייט

בלילה - זאב קנטור באתר פוטולייט

 חידה ורמז

בצבא יש רק אחת (5)