כל הדברים גדולים כקטנים

כשאומרים לי שהחברים באינטרנט זה רק בתחום אחד צר ואין לי שום מושג נוסף על החיים שלהם אני אומר שזה כמו משחק כדורסל שכונתי. חברה שמגיעים למגרש פעם בשבוע ומשחקים. הם באים מרקעים שונים לגמרי, ומה שמשותף הוא שכולם אוהבים לשחק. הם מכירים זה את זה רק בשמם הפרטי ולעיתים רק בכנוי, וזה מספיק. הם לומדים דבר או שניים על האחרים. מי רגזן, מי דואג רק לעצמו, מי בדחן. לעיתים ימשיכו במפגש גם בתום המשחק ואולי יבססו את הקשר גם מחוץ למגרש. בדרך כלל לא. ככה זה באינטרנט.

כשאומרים לי שבאינטרנט אי אפשר לדעת מה באמת, ואנשים מציגים את עצמם כפי שהם רוצים להראות, אני אומר שבחיים זה אותו הדבר ואפילו יותר. שגם בחיים אנשים מציגים את עצמם כמו שהם רוצים, ואי אפשר לדעת. לפחות לא בהתחלה. אי אפשר לשקר במילה הכתובה יותר מאשר בחיי היום יום. ברור שיותר קל לזייף ולהוסיף או לגרוע 20 שנה או ק"ג. מצד שני, המשקל והגיל בעולם הזה הוא חסר משמעות. כמו בגן עדן. אז כל שקרן משקר היכן שנח יותר. בדברים החשובים האמת ממילא נמצאת בין השורות. אם תרצו לדעת, המאפיין העיקרי לתקשורת כתובה שכזאת, ממש כמו בס.מ.ס, הוא ההזדמנות לחשוב רגע לפני שעונים.

דווקא באינטרנט אנשים אמיתיים יותר כי הם רשאים להסיר את המסכות. הם מוותרים על כל התפקידים והזיופים שסיגלו לעצמם והם מציגים את עצמם כפי שהם באמת. ואם הם מתחזים למי שהיו רוצים להיות, זה אמיתי על אחד כמה וכמה. הם מציגים את החלומות שלהם. במובן הזה, אף פעם אנשים לא אומרים דברים כל כך אמיתיים כמו בשעה שהם משקרים. ואף אחד עדיין לא הצליח לעבוד עלי ולשכנע אותי שיש לו חוש הומור. (וכן, אני יודע שבדרך כלל, מה שכתבתי כאן איננו נכון).

בחיים האמיתיים צריך לחדור כל כך הרבה קליפות ולהסיר שכבות ולעבור תהליכים ולרכוש אמון עד שמצליחים לגעת אחד לשני במהות. אם בכלל. ובאינטרנט זה להיפך. מתחילים במהות. בדברים הכי מעניינים וקרובים, ורק אם נוצר חיבור שם, עולים החוצה אל השכבות החיצוניות. אז לא צולים יחד בשר על האש ולא ערבים זה לזה בבנק למשכנתאות אבל בהחלט נהנים.

כשאני מדבר על חברים באינטרנט אני מתכוון לעולם הבלוגים. לכותבים ולקוראים. לשיחה ולאינטראקציה שנוצרת ביני לאנשים שאני קורא, ואלה שקוראים אותי. יש כאן חברים, וחברים שאני מאד אוהב. הדבר האחד שבאמת חסר הוא חיבוק אמיתי. בצאתך ובבואך, חיבוק עם זרועות פרושות וחם גוף. לא וירטואלי.

כדי להיות חבר, אין צורך בתעודת חבר. כמו בחיים, לא כל מי שיש לו 5000 חברים יש לו 5000 חברים. הנה קיבלתי לאחרונה הצעת חברות ממישהו. ההצעה הגיעה באימייל, וכשנכנסתי לקישור הגעתי לאתר דה-מרקר. בפעם זו או אחרת קראתי שם ורציתי להגיב אבל זכות התגובה נשמרה רק לחברים רשומים, אז נרשמתי. ומאז לא נכנסתי. לא פרסמתי דבר ולא הגבתי אצל אף אחד. אין לי פרופיל, לא תמונה, לא תחביב או תחום עניין. לא כלום. ובכל זאת, מישהו מציע לי חברות. אולי הוא מכיר את שמי ממקום אחר? ואז ראיתי את שמי, בעמוד האישי. לא זיהיתי  את עצמי, כמו שאומרים. כשנרשמתי והייתי צריך לבחור שם כתבתי "תיכף אשוב". אז מה מצא מישהו להציע חברות לזר שאין לו כלום, אף לא שם? אולי הוא פשוט נחמד כזה שניגש למי שעומד בשקט בצד, לא מכיר אף אחד, לא מדבר עם אף אחד, ומזמין אותו להצטרף. יפה מצידו, לא?

עכשיו שאלה רצינית, מסוג השאלות שמפנים לחברים.

מישהו כאן מכיר מישהו שקשור להוראה בקורסים לפסיכומטרי? אפשר גם מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. אפשר לענות גם באי-מייל.

נ.ב.

ראיתי כאן שהנושא החם הוא 30 שנה לשלום עם מצרים.

ראשית, 30 שנה להסכם השלום עם מצרים הוא ניסוח שיהיה עליו קונצנזוס רחב יותר. אבל מה שרציתי להגיד, בתור מי שהיה וזוכר - המועד שממנו צריך לספור הוא נובמבר 1977. הרגע בו יצא אנואר סאדאת עליו השלום מפתח המטוס בנתב"ג. הרגע הזה היה רגע אמיתי של שלום, של התרגשות של התרוממות רוח, של התגשמות חלום, של תחילתה של ידידות מופלאה. כל היתר היה סתם טכנוקרטיה.