כל הדברים גדולים כקטנים

בתמונות מלוב, באזורים שבשליטת המורדים, נראים אנשים בלבוש אזרחי אוחזים ביד אחת בקלצ'ניקוב ומניפים אותו, קנהו לשמיים. מדי פעם הם לוחצים על ההדק, כאילו להזכר איך נשמעת יריה. לא כולם חמושים. בתוך המון אנשים, לחלק יש נשק. השיגו. תמיד יש כאלה שיודעים להשיג דברים. היכן שנראים המון כזה וחמושים כאלה, לא רואים כוחות סדירים ומסודרים, במדים אחידים ונורית משמעת דולקת.

בתמונות אחרות, גברים עונדים על גופם שרשראות שרשראות של כדורים, מחפשים עין מצלמה, כמו קישוט פולחני-אופנתי מול המראה. התמונות האלה לא עושות לי טוב. כבר ראיתי כמותן בכל פינה בעולם, עוד לפני שהמציאו סלולרי עם מצלמה. ויש בהן כל הצד הרע של הכח הצבאי, אך בלי רסן או הגיון. כח הרג בידי אספסוף ילדותי שיורה כי הוא יכול, ללא מורא, ללא אימת הדין. כמו כל עזתי שמדליק קסאם מהמחסן כאילו היה עוד סיגריה. שומר נפשו ירחק.

כמו הקפה שנבחש ומתפזר בחלל הכוס בערפל בוצי, גם האספסוף סופו שישקע כנגד כח רצון ברור ומוצק. כששוקע האבק במהומות סביבנו, ויותר ויותר גם בעת שהוא עולה, מתבהר שכח הרצון הוא של האיסלאם. כמו בסרט קולנוע שם חוזר אלמוני מבצוע משימה והוא מתחיל לתלוש את פניו, ואט אט מתברר כי היתה זו רק מסיכה מדויקת וריאליסטית שגרמה לו להראות כמישהו אחר, ועתה היא הולכת ונתלשת ונעלמת ומתחילים לבצבץ הפנים האמיתיים, המוכרים. או האיש בסרט אחר, שעם רדת החשיכה מתחילות לצמוח השערות על פניו וניביו מתארכים ומסתבר שמדובר באיש זאב. הסערה המקיפה אותנו מקבלת פנים. תמיד היינו אי בים, אך בכזאת סערה לא חזינו.

מה יכול לשכך את הסערה? לא כלום. בינתיים, ככל שהיא וצוברת תאוצה היא רואה רק הצלחות, ומתמידה בכיוונה והולכת ומתגברת. מול התנגדות היא נעשית תוקפנית כפליים, ומול חולשה שבעתיים. אמריקה רחוקה וחלשה מתמיד. אירופה עלה נידף. רוסיה וסין מביטות מהצד ונהנות. נשארנו אנחנו, עם מינון גבוה של חרדה אירופאית וריקנות אמריקאית, טלאים פרומים ללא ראש. ככל שירד מפלס הפחד, יתקרב האספסוף לגדר. ככל שיראה שמאזן הכוחות משתנה, יהיה עוד אספסוף ילדותי שיורה כי הוא יכול. ככל שיווכח שאין מה לפחד, יחשוף עוד שיניים.

פעם התסריט הפסימי שלי ראה אותנו בתור מוצב קדמי מבודד של המערב. מסתבר שצריך לעדכן אותו, והשייכות למערב היא רק פנטזיה קלושה. התסריט ה שהיה מן חלום בלהות תיאורטי צועד עכשיו צעד גדול לקראת התממשות. האם נהיה כמובארק או כקדאפי?

רגע לפני שסוגרים, תהיָה. היכן התחילה מפולת השלגים? ככל שאני חושב על זה – אפגניסטן, 1980. שם התחילה התפוררות ברית המועצות, שהיתה הכח החזק של הרעים ומנעה תוהו ובוהו. שם, במימון ובעדוד אמריקאי קם מחדש הג'יהאד העולמי. קם, ניצח, וירא כי טוב, ויאמר לעצמו "Yes we can!".

ארה"ב ממשיכה להמציא ולחדש, כלי נשק קטנים, קטלניים וכל כך חכמים שילד יכול להפעיל, רשתות מחשבים ותקשורת בלתי ניתנות לעצירה, ואחר כך הכל מופנה נגדה, כמו מטוס נוסעים שהופך לטיל מונחה במשקל של 100 טון.

רגע לפני שסוגרים, תהיָה. אני היחיד שגלי הסערה נראים בעיניו גבוהים בהרבה מן הסכרים והסוללות שבנינו? או שאני היחיד שאומר, כי יש דברים שלא מדברים עליהם. הרי ממילא, אין מה לעשות.

ואכן, מה עושים? כמו בסיפור על המתקן לאופנים ותחנת הכח, עוסקים בעניינים אחרים. לא מדובר בריאליטי ובאח הגדול אלא במתקני האופניים שברומו של עולם. שביתות, מאזנים רבעוניים, מיזוג אוויר, קברי צדיקים, סלולר, עיתונות ויצור חשמל. לא שאני שונה במשהו.  גם אני טומן את ראשי בחול ומתעסק רק בעניינים אחרים. כשתגיע הסערה אני כבר אדע. מכאן ואילך אשתדל לכתוב רק על דברים טובים או קטנים. ורק רגע לפני שהכל יסתיים, תזכרו שאמרתי לכם.

(תודה לגיא על הקישור)