כל הדברים גדולים כקטנים

דמוקרטיה

נראה שדרושה הבהרה מסוימת על מהותה של דמוקרטיה ועל ההבדל בינה ובין דיקטטורה של הרב, כי רבים מדי טועים לחשוב שצונאמי החקיקה העובר עלינו הוא בעצם חגיגה לדמוקרטיה, ושהשאלה היחידה היא מאיזה צד של הדעות אתה מסתכל.

ודווקא לטובת אותו ציבור אני רוצה להדגים, ולצורך העניין ניקח את הדוגמא של שירת הנשים בצבא ואת החייל שנפשו מתייסרת והוא מנסה לברוח, רגע לפני שיכהו הברק. ובכן, אם ישנו חייל כזה בגדוד, לא יקרה דבר אם יסביר את הקושי למפקד, ובאמת לא יקרה דבר אם המפקד יתחשב וירשה לו להעדר או אפילו לצאת. וההתחשבות הזאת, המאפשרת לחייל היחיד לעשות מעשה שניתן לפרש אותו גם כפגיעה בנשים, או כניעה לרבנים, היא דוגמא מצוינת לכך שלנוכח דעתו וכוחו של הרב, מתאפשר למיעוט, ליחיד, לחריג, הלא נורמטיבי, הלא מקובל, אפילו הלא-בסדר, לנהוג בכל זאת על פי אמונתו. וזאת הדמוקרטיה במיטבה.

לעומת זאת, כאשר אותה התנהגות חריגה הופכת לנורמה אצל ציבור גדול, דווקא אז היא חמורה ופוגעת. וכאשר רוב הגדוד מורכב מחיילים דתיים, ואם אלה יעזבו את האולם בעת שהגברת תתחיל לשיר, דווקא אז המעשה פוגעני, ומקומם ומפר את הסדר ומהווה סוג של אלימות. וככל שהדעה וצורת ההתנהגות הזאת מייצגת רוב יותר גדול, וככל שהוא נתמך בחקיקה ומגובה על ידי המדינה, הוא פוגע יותר במיעוט ומדגים בדיוק מהי דיקטטורה של הרב.

וחשוב לומר שלעניין זה הרוב הוא לאו דווקא מרבית הציבור אשר דוגל בעמדה מסוימת וכופה אותה על המיעוט, אלא מרבית הציבור המקבל ומסכים לעמדה כזאת ומאפשר את הכפייה שלה על אחרים. הסכמה בשתיקה הופכת בדיעבד כל גחמה הזויה לדעת הרב.

ונכון, הדמוקרטיה שאני מנסה להגן עליה היא דמוקרטיה מהזן הנאור, וקל מאוד לזהות אותה כשרואים אותה. כלומר, יש כאן מצב ויש מילים המתארות אותו, ודמוקרטיה היא מילה יפה היכולה לתאר מצב מאד לא יפה. אז כשאני אומר דמוקרטיה אני מתכוון לדמוקרטיה ליברלית ולא לרוסיה או למצרים.

הגנה עצמית

אמנם נאמר על ההתפרעויות בשומרון שהן מהוות חציה של קו אדום, אבל לאור התגובה (שלא היתה) להתפרעויות, מסתבר שאין כל בעיה בחציה של קו כזה, ובדיוק כפי שעשו בכינרת כשהגיעו לקו האדום, הפתרון הוא להזיז את הקו. (וגם כשהקו נחצה, לא ברור לאיזה צד).

כדי לא להיתמם,  אני מודה שלמן הרגע הראשון הרציונל למה שהתרחש הוא ברור לגמרי. יהודים אינם מתכוונים להרוג את אנשי כוחות הבטחון ולכן אינם מסכנים את חייהם ולכן אין לנקוט כנגדם באמצעים חמורים כמו פתיחה באש גם כאשר הם אלימים ומיידים אבנים, מוטות ברזל ובקבוקי תבערה. אם מדובר ביהודים יראי שמיים, יהיה נכון לומר אפילו שהכל הם עושים מאהבה. לעומת זאת, ערבים עושים בשנאה. הם חפצים במותם של חיילים ושוטרים, וכשהם מיידים אבנים הם מנסים להרוג, ועל כן, יש צורך לפתוח באש להגנה עצמית. כל התסריטים המוכרים מתיישרים לפי התיזה הזאת, והדיווחים בחדשות תמיד מתקבלים על הדעת. חרדים מיידים אבנים בשבת, ואיש לא נעצר, ואילו שוטרים החרדים לחייהם נאלצים לירות למוות ב-13 מתפרעים, אזרחי המדינה, במהומות אוקטובר. מתנחלים אלימים כובשים מחנה צבאי והצבא מובס, ועשרות פולשים לא חמושים שהגיעו מסוריה וחצו את גדר הגבול נורו ונפגעו.

ההנחה המובנית כאן כל כך עמוקה שקשה לפקפק בה. כנראה יש בה מידה רבה של אמת. אבל השאלה המעניינת היא עד כמה ראיית המציאות היא תוצאה של עמדה פוליטית נתונה מראש. הרי יש מי שתובע מהצבא לנהוג בערבים באותו איפוק שהוא נוהג במתנחלים וגם לנהוג במתנחלים באותה אלימות השמורה לערבים. דרוש מאמץ מיוחד כדי לנסות לרגע לבדוק את האפשרות ההפוכה.

אני מנסה להשוות את ארועי פנוי ימית (קטיף, גירסא 0.1), שהצבא, באתר הרשמי שלו מכנה פרעות,  לארועי המרמרה. אני מחפש הבדלים, פרט לכוונות הלב הנסתרות של המתבצרים, ואי אילו הבדלי דת וגזע, ולא ממש מוצא. ערב רב של פעילים פוליטיים ומתנגדים פסיביים, טיפוסים אלימים, מטיפים דתיים, פוליטיקאים מתלהמים וחסידים שוטים, מתבצרים בנחישות, הודפים את החיילים במכות, במוטות ובמה שבא ליד, מפילים חיילים מסולמות ומגגות. אפילו הצילומים שנצרבו בתודעה, שניהם בשחור לבן.

לראשונה אני נאלץ לחשוב שאולי הייתה סיבה להתנצל בפני הטורקים (גם אם לא בטוח שזה היה משנה משהו לאנטישמים האלה). די מביך ומעציב לחשוב שאולי טעיתי.

לא טורקים על גג של לא מרמרה