כל הדברים גדולים כקטנים

הסכם ההפרדה

בואו נפריד בין הפרדת נשים והדרתן. מאז שאני זוכר, עמוק בתוכו של הסטטוס קוו המתהפך בקברו, היו נהוגים חופי רחצה נפרדים. חופים שהוקצו לדתיים וההפרדה שם, בין נשים וגברים, נעשתה על בסיס ימות השבוע. ולמרות שאלה היו חופי הדתיים הרי שמשכו לשם דווקא את הנשים הליברליות ביותר, המונעות שמשנאתן (הצודקת) לפסי השיזוף. אלו ניצלו את ההפרדה בין המינים, ובחסות הטריטוריה הנקייה מגברים חסכו לעצמן הצקות והטרדות. בפועל, הפכו אלו לחופים מודרי גברים, ולמרות צערי הגדול אני יכול לקבל אותם באהבה כאלמנט של אפליה מתקנת. בלהט הויכוח על קווי המהדרין עולה הטענה, הנכונה, שנשים רבות מאוד, ודווקא, ובפרט, נשים שאינן דתיות ורחוק מזה, חוו וחווות הטרדות ונגיעות לסוגיהן במרחב הצפוף שבתוך האוטובוסים, ולכן, ההפרדה באה להגן גם עליהן. הטענה נכונה וצודקת, ולכן יש אולי מקום למקום מיוחד השמור רק לנשים. אלא שמקום זה הוא מקום של בחירה, וכל אחת תוכל לבחור אם לשבת שם או לא, ומי שמקופח ומודר כאן הם הגברים, וכאמור, המין החזק יכול להרשות לעצמו קיפוח מתקן. ובכל מקום בו מבקשים מכבדי הנשים הנכבדים להגן על זכויותיהן, יואילו ויציבו שלטים המבקשים מהגברים, לא מהנשים, לעבור למדרכה שממול. ולא שאני בעד אף אחת מההפרדות הללו, ובשום אופן לא הייתי מוותר על זכרון הנסיעה באוטובוס, ומבט בעיניים של הבחורה שיושבת מולי, וחיוך, והחלפת טלפונים לפני שיורדים.

אפליה מתקנת

ואולי

בשידורים החוזרים של לילות ערוץ 1, אין שום בעיה לראות הדלקת נרות חנוכה מתשל"משהו. בהדלקה, הפקה משותפת של מחלקת הדת ומחלקת המוסיקה, מברך ילד בקול צלול שבימינו היה מביא אותו לבית הספר למוסיקה, ועונה אחריו מקהלה, גברים ונשים בלבוש צנוע. ומיד אתה שואל, איפה הימים ששירת נשים היתה חלק מהתפריט הדתי מסורתי, ולאיזה מרחקים נסחפנו. ואותה ספק תהיה ספק נוסטלגיה מצרפת את שידורי הטלוויזיה בערבית, עם סמי וסוסו, ולאפשרויות שהיו אז בלתי מוגבלות, לכיבוש שהיה נאור ולערביי המחמד. כמה פשוט לראות במשקפיים האלה את תהפוכות הזמנים. את האריה הכובש הכל יכול שהפך לחתול. והתהייה הגדולה באמת היא האמנם הדברים השתנו עד כדי כך, או שרק הצגתם. ושמא גם אז הדברים לא היו כפי שהשתקפו בכלי התקשורת, ולא כל המדינה היתה קיבוץ, ולא כולם שרו את שירי הלהקות הצבאיות.

مع السلامة

אבינו שבשמים

צפון קוריאה, המדינה המטורפת, מראה שאפשר גם אחרת. מדינה יכולה להתנהל באופן שונה לגמרי מכל מה שאנחנו מכירים. הנפש הנאורה מזדעזעת לנוכח השידורים משם, המדווחים על לווית קים ג'ונג איל. כמו בסיבוב הקודם לפני עשור וחצי, שוב מת המנהיג, והתושבים בוכים מרה ומהללים את גדולתו לנוכח מצלמות הטלוויזיה. בין הדמעות הם מספרים בשבחו ובגדולתו של הכל יכול, הנותן לעם מטובו, מספק להם מזון וקורת גג, ברכה ותקווה וטעם לחיים, ואתה עומד פעור פה ומשתאה על האנשים האומללים והסומים הללו, כאילו לא חלפו ארבעת אלפים שנה מאז ימי הפרעונים המצווים על השמש לזרוח. אתה כל כך משתאה עד שאתה שוכח לרגע שגם אתה מוקף מילארדים כאלה, בכל מקום, שעסוקים בלהודות ולשבח ולקלס ולהלל את הריבון הכל יכול, הרופא חולים ומתיר אסורים, מוריד הגשם בעיתו, שהכל נהיה בדברו, ומרב הרגל הכל נשמע כל כך טבעי. אבל בסופו של דבר, אם לערוך השוואות, ההם צפון קוריאה לכל הפחות מדברים על מישהו אמיתי.

קים איל סונג וקים ג'ונג איל

שני דיקטטורים ברגע של נחת

וזאת סתם תמונה מלאת חן שפגשתי בחיפושי, מאצטדיון המכתש ברמת-גן