כל הדברים גדולים כקטנים

ארץ החלומות מפליאה בעיקר בהפתעות שהיא מזמנת. בקיום שהוא נפרד מהארצי הרגיל היא מקיפה יקום מקביל שתמיד מרתק, לא רק אותי.

יחד עם עולם השינה העוטף אותה כענן, היא מהווה ארגז חול עצום שקבורים בו אוצרות ואני מאד אוהב לגלות ולמצוא אותם.

מדי פעם אני פוגש תופעה מוזרה ומאד מסקרן אותי לדעת אם זה כך בכל ארצות החלום. למשל השירים שמנגנים שם.

מזמן גיליתי שבשנתי אני קשוב למוסיקה. קטע שאני אוהב במיוחד יכול להעיר אותי תוך שנייה. זה מה שאילף אותי לישון עם רדיו דולק.

התעוררות מתוך חלום היא ארוכה יותר. כמו צולל מעמקים הצריך לעלות חזרה אל פני הים. הדרך ארוכה ואיטית. כך אני מגלה שירים שחדרו לתוך החלום והם מצפים לי ליד הרדיו כשהכרתי חוזרת לחלל החדר.

אבל בזמן האחרון מצאתי דבר מוזר יותר. שירים שמנגנים מבפנים. ואני מתעורר אל השקט. השיר כולו התנגן בתודעת החלום. בא לבד.

הראשון שפגשתי כך היה אפר ואבק של פוליקר. השורה בפזמון, "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת", התנגנה לי בבירור. מאד הופתעתי להתעורר לשקט.

אתמול חלמתי שיר אחר, שנתקע אחר כך בראשי כל היום. אני זוכר רק את סופו של החלום. נהגתי באופנוע עם סירה (לראשונה בחיי) במורד רחוב דניאל בבת-ים. אחרי הלך זוג אנשים מבוגרים והם שרו. כדי להמשיך ולשמוע את שירתם ולא להתרחק נסעתי בסלאלום ושרתי איתם.

הם בצעו את השיר We'll meet again. משך היום הוא ליווה אותי בתוך ראשי ובערב בתוך יו-טיוב. הבצוע המוכר והמקורי הוא של וֶרָה לִין. היא עדיין אהובה ומוכרת. שיר יכול לייצר מספיק אהבה וזכרון שגם כעבור דור ושניים ושלושה יכולה לחבק את המבצע.

לדעתי הוא התמקם בפאתי תודעתי לפני כמה חדשים כאשר מישהו הציב אותו בפייסבוק. אין לדעת. גיליתי כי לחלום אין שום בעיה לדלג בזמן ולהתעלם ממנו כשהוא מחפש חומרים.

אני מוצא את השיר הזה מרגש וכל ההתרגשות שבו תלוית הקשר לגמרי. בלי מלחמת העולם השניה השיר נשמט ומתפרק. אבל המלחמה היתה והשיר מונח עליה כעל סלע יציב. החיבור החזק למלחמה, וליתר דיוק לצד האנגלו-סקסי של המלחמה, ועוד לדייק – הבריטי, קיים ועומד בזכות הקולנוע. ללא הקולנוע ומה שראיתי, וחוויתי, בו, כל המלחמה ההיא היתה נטועה אצלי באופן אחר. הקולנוע מספק לי דריסת רגל של שותפות לכאורה.

השיר מרגש כי הוא מכסה את עולם הרגש של המלחמה. הסכוי, הפרידה, הסתמיות. המחשבה על מה שנשאר מאחור. מה שלא יחזור. מי שלא יחזור. הקרע בין הווית המלחמה והשלום, הסוחף איתו נפשות פועלות, וכמו רעש אדמה נורא מקרב ומרחיק אנשים ולא מניח לדברים להמשך. להרף אחד נדמה לי שאני מדמיין את ההתרגשות בפגישה עם מי שאיבדנו ואבדנו לו לפני דור ויותר. ואני לא באמת יכול לדמיין. וליבת השיר היא קולות הגברים המצטרפים, החיילים, הציבור חסר הזהות שבסך הכל רוצה להגיע הביתה בשלום.

השלמות מעניינות שנודעו לי עתה, אחרי שהקצתי

בדיוק שבעה ימים לפני החלום מלאו לוֶרָה לין 95 שנה.

רחוב דניאל קרוי על שם דניאל קריגר מזה 60 שנה. לפני שבעה חודשים שינתה העיריה את חציו לרחוב קינמון. זה החצי שבו נסעתי בסלאלום ושמעתי את השיר.