כל הדברים גדולים כקטנים

מה, לא?

השיטה הדמוקרטית מאפשרת, פעם בכמה שנים, לכל אזרח לרשום על פתק מי המפלגה שהיה רוצה שתייצג אותו, וכך קובעת את הרכב השלטון עד לפעם הבאה. ואז הופיעו הסקרים, שמנסים לנבא את התוצאות באמצעות מעין "מיני-בחירות-מוקדמות". ועל סמך התוצאות של "הבחירות-המוקדמות" יכול הבוחר לשנות את דעתו ולהצביע אחרת, כפי שאמנם קורה. וההשפעה הלא-ראויה של אותם סקרים ידועה, וזאת הסיבה שבימים האחרונים לפני הבחירות אסור לפרסם תוצאות של סקרים.

מכל השיטות להשפעה על דעת הקהל, הסקרים הם אלה שגורמים לאדם לקבוע את דעתו בהתאם לדעתם של האחרים. הסקרים מאפשרים למקד את הדיון במאבקי הכח עצמם, כמו תוצאות ביניים במשחק כדורסל, במקום לשים את הדגש על הענין המהותי – מה רוצה כל אחד, מה הוא מציע, מה הוא מבטיח ומה הוא עשה או לא עשה מאז הפעם הקודמת בה ניתנה לו הזדמנות.

אינדוקציה
אם אני מצביע למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה - הקול שלי הלך לאיבוד.
אם אלף אנשים מצביעים למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה - אלף קולות הלכו לאיבוד.
אם מליון אנשים מצביעים למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה - מליון קולות הלכו לאיבוד.
לא חבל?

הקולות האבודים

החשש הגדול של המצביע הוא שקולו ילך לאיבוד. לכן, הוא נזהר ומתרחק ממפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה. רק אם המפלגה שבחר נכנסת לכנסת יש לו ייצוג אמיתי והוא מצליח באמת להשפיע. ולשם מה אנחנו הולכים לבחור אם לא כדי להשפיע.

הצעד המחשבתי הבא הוא כמובן מידת ההשפעה.  כאשר הוא בוחר במפלגה שתכניס שנים שלושה נציגים הוא לא באמת נכנס לתוך מעגל ההשפעה. חבר הכנסת הבודד אומנם משמיע את קולו אבל הכח האמיתי והיכולת להשפיע ולעצב את גורלנו נמצא רק במפלגות הגדולות. לכן, מרגע שקבע הבוחר למי מהגושים הוא משתייך, הוא זונח את מפלגות הלווין הקטנות והולך למרכז הכובד של הגוש.

כמובן, התוצאות בסופו של דבר הן סך הכל של הרבה מאד מצביעים שחשבו באופן דומה. לכן, כאשר כל המצביעים יחשבו שעדיף לבחור במפלגה הגדולה, זה מה שיקרה, והמפלגה אכן תהיה גדולה. חלומו הגדול של הבוחר הוא שהמפלגה שעבורה הצביע תהיה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. זאת הדרך בה השפעתו היא הרבה והמשמעותית ביותר.

עכשיו בואו ניקח שני מצביעים שהצביעו בכנסת הקודמת. האחד הצביע למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. השני בחר במפלגה שזכתה במספר הרב היותר (28). והשאלה היא – מי מהם, בסופו של דבר השפיע יותר?* מי מהם בסופו של דבר התאכזב יותר?** כמה מנדטים תקבל בכנסת הנוכחית אותה מפלגה שבכנסת הקודמת הייתה הגדולה ביותר?***

התשובות:

*     אף אחד מהם

**   זה שציפה ליותר

*** התשובה המדוייקת בעוד יומיים

ההבדל בין אחוז החסימה ובין המפלגה הגדולה בכנסת מסתכם לפעמים בהבדל שבין מערכת בחירות אחת וזו שאחריה.

תוצאות האמת

השיקול האסטרטגי האם להצביע עבור מפלגה קטנה תלוי בשאלה כמה בוחרים יהיו לה. לא ניתן לענות על השאלה משתי סיבות. הראשונה – משום שמעורב כאן חזוי העתיד שהוא בלתי אפשרי. הסיבה השניה היא שהתשובה לשאלה תלויה בהחלטה של השואל – כלומר, אם יחליט להצביע למפלגה יהיה לה קול נוסף. נוצרה כאן תלות מעגלית - התוצאה תלויה בהחלטה שלי וההחלטה שלי תלויה בתוצאה.

מכיוון שכאמור אי אפשר באמת לנבא, יש רק דרך אחת לדעת בוודאות – לספור. כלומר, רק אחרי הבחירות נדע כמה קולות קבלה המפלגה, והאם עברה את אחוז החסימה. על כן, תוצאות האמת יכולות לעזור להחליט – בפעם הבאה. זאת הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה. לבחון את המפלגה לא על פי הסקרים אלא על פי הפעמים הקודמות. ככל שהמפלגה תגביר את כוחה, מבחירות לבחירות, יהיה קל לעוד מתלבטים להשתכנע שהנה, בעזרתם, הפעם היא תעבור. (אגב, תהליך דומה יכול לעבור גם על מפלגה שכן נכנסת לכנסת ובמשך שנים מגדילה את כוחה עד שהיא הופכת מכוח שולי למפלגת שלטון (ע"ע בגין)).

למבט הזה, לאורך תקופה ארוכה, יש חשיבות רבה מעבר לספירה פשוטה של מספר המצביעים. מפלגה לאורך זמן מגדירה רצינות ומחויבות, ומבדילה אותה ממפלגת טרנד. תנועה עם אג'נדה שאתם רוצים לקדם, שיש לכם אמון בהנהגה שלה, שמתמידה לאורך זמן, ראויה לקולכם, וראויה ליצוג אמיתי של מידת התמיכה בה.

דוגמא שלילית

מפלגת "עלה ירוק" הצליחה לשכנע עשרות אלפי בוחרים ולהגיע לכ-1% מהקולות. בכל מערכת בחירות, ההתמדה שלה וההצלחה היחסית, שכנעו בוחרים נוספים "להסתכן" ולהשקיע בה. סבלנות לאורך זמן משתלמת. אולם, "עלה ירוק" נכשלה במבחן ההתמדה, משום שפרט לשמה, חלו בה שינויים מפליגים מעת לעת, ואין זאת אותה מפלגה שהייתה. רבים רואים בכך שנוי לטובה, אך מכל מקום, יש כאן פגיעה בעיקרון ההתמדה, ו"עלה ירוק" הנוכחית, אינה שונה מכל מפלגה שמנסה את כוחה בפעם הראשונה למשל "מפלגת כלכלה". במובן זה, ההתמדה הבאה לידי בטוי בשמירה על שם המפלגה היא אפילו הטעיית הצרכן (בדיוק כמו עסק עם מוניטין שהחליף בעלים).

כמה מספרים

גיל, מפלגת הגימלאים

בחירות 2006 – 185,789 קולות. 2009 – 17,571

מפלגת המרכז

1999 – 165,622. 2003 – 1,961 קולות

שנוי

2003 – 386,535. 2006 – 4,674

קדימה

2009 – 758,032 קולות.

מה זה אומר על המצב הפוליטי ועל הבוחר הזהיר?

אופוזיציה

אם בקרב הקואליציה יש טענה שריבוי רסיסי מפלגות קטנות מקשה על המשילות, ואם בקרב המפלגות הקטנות כניסה לקואליציה כרוכה במחיר בלתי אפשרי של פשרה פוליטית שבה, מטבע הדברים, הקטנטן מתכופף הרבה יותר, ובסופו של דבר, בהכרח מאכזב את הבוחר, הרי שבאופוזיציה המצב הפוך. אין בעייה לרבוי מפלגות ואין חשש שלאחר היבחרה תשנה המפלגה את עורה.

אם כן, לכל מי שתומך בשמאל יש הזדמנות (שאני מאד מקווה שהיא חד-פעמית) להצביע מראש ובוודאות לאופוזיציה. כשאין מה להפסיד זה הזמן הטוב ביתר להסתכן.

חוק הצוואה

כדי למנוע את התופעה המצערת של השלכת קולות לפח הזבל, והשיקול המופרך של הבוחר, להצביע לא לפי נטיית ליבו אלא לפי דאגתו לגורלו של הפתק שלו, יחוקק חוק הצוואה. כל מפלגה מועמדת לכנסת תגדיר במצע שלה מפלגה אחרת, רצוי גדולה, אשר במידה והמפלגה לא תגיע לאחוז החסימה, יועברו אליה כל הקולות. צוואה זאת תהיה ידועה למי שבוחר במפלגה ובהחלט יכולה להוות שיקול נוסף. בניגוד לחוק של הסכמי העודפים, בחוק הצוואה אין צורך בתיאום או בשיתוף פעולה וההחלטה של כל מפלגה היא חד-צדדית.

________________________________________________________________________________________

הפלייליסט: