בימי מלחמת המפרץ הראשונה עדיין שרתתי במילואים ואכן נקראתי לשרות. מקום השרות היה בקריה בתל-אביב שהייתה אז המטרה העיקרית לסקאדים הלא מדוייקים של סדאם חוסיין, כך שלראשונה בחיי נסעתי ממש אל החזית. החניתי את הרכב באחד הרחובות הסמוכים והגעתי עד לבור בריצה שפופה.
המצב היה אבסורדי. המדינה נמצאת במלחמה. אני עוזב את המשפחה ונקרא לצאת לחזית. ואז – אני נמצא בבור בטון, עשר קומות בעומק האדמה, מוגן בדלתות פלדה עבוד מפני טילים ופצצות, נשק כימי ואף מפצצות אטום, בעוד שהמשפחה יושבת לבטח בבית, מוגנת ביריעות ניילון מחוזקות בסלוטייפ.
(אין לי ספק שהמלחמה ההיא הייתה תקדימית. אחרי שלוש מלחמות בהן חיל האוויר הכה באויב ושמר על שמיים נקיים, וכפועל יוצא גם קרקע שקטה, התגלתה נקודת התורפה והדרך להגיע אלינו ועוד לבטן הרכה, והיתר הסטוריה.)
ההקדמה ההיסטורית הזאת היא רקע לעובדה שבוקר אחד, לאחר משמרת לילית, מצאתי את עצמי נוהג בכביש מתל-אביב חזרה לחיפה. למי שלא יודע, באותה מלחמה היתה לנו הזכות והעונג לספוג טילים רק בלילות. באור יום הסתתרו המשגרים מפני המטוסים ציידי הטילים במדבריות עיראק, וכך החיים ביום התנהלו כסדרם. לקראת חשכה (שבאותם ימי חורף היתה מוקדמת) התרוקן המרחב הציבורי ואיש ואיש הסתתר בביתו, עטוף ביריעות ניילון. בהתאם, גם הכבישים והנסיעה בהם הפכו לפעילות יומית בלעדית. הנה, שוב המשכתי בתיאור ההיסטוריה.
ובכן, באותם ימים, באופן טבעי, רבתה הסולידאריות בין האזרחים השונים (למעט הסוחרים, מפקיעי מחירי הסלוטייפ), ובאותה רוח, אף אני, בדרכי צפונה אספתי לרכב שוטר במדים שביקש טרמפ. כך נסענו, במכונית האופל (ומעניין, שבמקרה הזה יש לי תמונה מאד ברורה של איזה אוטו היה לנו), אני נוהג (באזרחי, אם לא סיפרתי) ולצידי השוטר במדים.
בדרך, עקף אותנו רכב אחר. נסע בנתיב השני, התקדם, וכשהגיע מולי, הושיט את המבט המסורתי אל הרכב המקביל. מיד אחר כך קרה דבר מוזר. הרכב השני הפסיק את העקיפה, וכעבור כמה שניות האט, ואז חזר לנסוע בנתיב הימני מאחורי. המאורע כמובן הצחיק מאד אותי ואת השוטר שלצידי. (בהמשך, נדמה לי, החליט אותו נהג להעז שוב, ועקף בזהירות ובנימוס, מן הסתם לאחר שראה איך מכוניות אחרות בכל זאת עוקפות אותי ולא קורה להם דבר).
אני לא זוכר שום דבר משיחתי עם אותו שוטר. כנראה דיברנו על המצב. אבל יש נושא חד שאני משוכנע שעלה כשם ש...לא חשוב מה. אני בטוח אמרתי משהו על מהירות הנסיעה המותרת ועל תפקידו של הטרמפיסט שלי. ואני בטוח שענה מה שענה. ואני גם בטוח שנסעתי מעל ל-90 קמ"ש.
ועוד אני בטוח, שאלמלא אותה שיחה שכנראה התקיימה, אין סכוי שהייתי מחליט על דעת עצמי, ביוזמתי, לעלות ל-120.
וגם אם הייתי שוטר, שתפקידו הנהג של המפכ"ל. אין סיכוי. ובטח לא הייתי עובר באדום, ככה סתם, אאוט אוף דה בלו.
לכן תגובת המשטרה על ההחלטה להשעות את הנהג היא קישקוש. יש יותר מדי הודעות דוברוּת שדורשות קריאה סביב השורות ומאחוריהן, והן זקוקות לתרגום, והתרגום שלהן לעברית הוא "אנחנו מורחים אתכם ומשקרים לכם בפרצוף". וחובה, בכל פעם, לכסם את השוקולד שמצפה את השקר, ולהוסיף את התרגום, ממש כמו העיגול בפינה עם המתורגמנית לשפת התנועות.
וההודאה שבתגובת המשטרה "הסרט מדבר בעד עצמו", פירושה בעברית – שני אנשי משטרה בתפקיד, אחד מהם בכיר מאד, לא היו מסוגלים לספק עדות שכזאת, ואלמלא המצלמות, היה רוכב הקטנוע לא רק נפצע ומאבד את קטנועו אלא גם מואשם בנסיעה באדום וגרימת תאונה.
אם יש מקרה שבו המפקד צריך להשאר צמוד לש.ג. – זה המקרה.
ובאותה הזדמנות, ברוח החוק הקיים, המטיל אחריות על הנהג כאשר הנוסע שלצידו איננו חגור, הנה הצעת החוק שלי:
"רכב שרד המשמש בעל-שררה אשר ביצע עבירת תנועה בעת שבעל השררה היה ברכב, יֵראה בעל-השררה כאילו הוא זה שנהג ברכב, על כל המשתמע, גם אם הנהיגה בפועל נעשתה על ידי נהג המועסק בשירותו."
ומי יודע, מאז הטרמפ ההוא חלפו 20 שנה. אולי הטרמפיסט שלי היה השוטר דנינו.
***
מכיוון שבניגוד לכוונתי שוב עסקתי בנושא אקטואלי, הנה עוד משהו קטן, זעיר, כדי שנגמור עם זה ונמשיך הלאה.
לבני בממשלה. יופי לה. כתבתי כל כך הרבה פעמים את דעתי שאין כמעט מה להוסיף. אולי רק לבקש ממנה למסור תודה, סליחה ולהתראות לאהוד ברק ולמפלגת עצמאות. ולעומת זאת, הברית בין לפיד ובנט מוצאת חן בעיני. הרבה יותר מאלה השותפים בה. לזאת בדיוק אני קורא פוליטיקה אחרת ואני מקווה מאד שהיא תשרוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
