כל הדברים גדולים כקטנים

ברוצ'סטר, מינסוטה, יש שני מוקדים עיקריים הנושאים את העיר. הראשון הוא "מאיו קליניק", אחד מבתי החולים המתקדמים בעולם.

כך שח לי חבר לעבודה ערב הנסיעה הראשונה. בזכות המרפאה המשוכללת, ששועי העולם באים לנסות ולהתרפא בה, מהמלך חוסיין עליו השלום לנסיכי סעודיה ונשיאי ארצות הברית, הוכשר מסלול התעופה של העיר הקטנה לקליטת מטוסי הג'מבו הפרטיים, ואפשר להגיע אליה, או לעזוב אותה, בטיסה ישירה למקומות מרכזיים וחשובים יותר.

המוסד השני הוא המפעל ומרכז הפיתוח של י.ב.מ, אחד הגדולים שבהם. נסעתי לשם כשעבדתי במעבדות י.ב.מ בחיפה. בניגוד למקום העבודה הקודם שלי, הפעם לא נסעתי כלקוח (כלומר בעל מאה) אלא להיפך – כמי שמחזר אחר תקציבי פיתוח. ובהתחשב בעובדה שבנוסף לכך י.ב.מ היא מה שניתן לכנות "חברה מעונבת" הייתי חייב "להתענב" בעצמי. אמנם הייתי נשוי מזה חמש שנים, אך החתונה שידרגה את המלתחה שלי פחות או יותר לכדי זוג אולסטאר חדשות בצבע אפור בהיר (שבערב החתונה נשפך עליהם קפה מידי חבר שיכור והשאיר כתם שלא הוסר מעולם). נאלצתי אם כן לשדרג לעצמי מלתחה שלמה של איש עסקים, עד שרוך-נעל כפשוטו ממש, כולל חליפת בריטית מצמר ששאלתי מחבר במידתי, וקניתי ממנו לצמיתות בתום הנסיעה (גם הוא השתמש בה פעם יחידה, בטקס קבלת תואר הדוקטור. בינתיים עברו מספיק שנים והיא עברה למחלקה לארועים מיוחדים של הדור הבא, זה שהמכנסיים נסגרות עליו).

עטור חליפה ועניבה לפי כללי הטקס כפי שדמיינתי אותם התייצבתי לעבודה מנסה להתחזות לאחד מכולם, ורק ברגעים של נינוחות חברותית הושבתי את הז'קט מאחורי, על משענת הכורסא. יום העבודה האחרון בשבוע הוא יום שישי (והטיסה חזרה בשבת, אלא אם זכית לקבל כרטיסים באל-על ואז הרווחת יום מנוחה על חשבון החברה). התייצבתי לעבודה כרגיל, ולהפתעתי, המסדרונות והחדרים היו מלאים עובדים בג'ינס, טי-שירט ונעלי ספורט. רק אני, בן-הארץ שהתחתן באולסטאר, עומד ביניהם בחליפה כהה ועניבה שענבתי כדי להשתלב. הסתבר שיום שישי, על סיפו של סוף השבוע, הוא יום ה-Casual, שבו מתייצבים לעבודה בלבוש בלתי רשמי, והעובדים הצייתנים בָאירגון השמרני הקפידו להתיישר לפי הקוד הנכון. (חוץ בחור אחד שסיפרו שהיה מותיקי ויאטנאם, שגם בימים כתיקונם הקפיד על ג'ינס, נעלי ספורט וזקן פרוע כיאה לאיש הייטק אמיתי. את שמו אינני זוכר. לעומת זאת, הבחור שאיתו עבדתי על הפרוייקט, ללא ג'ינסים, היה סקוט מאק, שאת שמו קל לזכור משום שמראהו הזכיר את הבולדוג המתנשא בחזיתה של כל משאית מאק, (ולמי שאינו מתמצא, הבולדוג הוא מאד חברותי וחייכן. באמת)).

מינסוטה, מולדת המיסיסיפי, היא גם המדינה הקרה ביותר בגוש של ארה"ב (שאינו כולל את אלסקה), ולמרות שרוצ'סטר ממוקמת בדרומה הזדמן לי לחוות טמפרטורות של 25 מעלות מתחת לאפס (בהנחה שלמרות הקור הצלחתי לחשב נכון את ההמרה מפרנהייט). זאת היתה הנסיעה השניה. הפעם עם שותף לעבודה (הוא דווקא לבש חולצה מתאימה בחתונה, אלא שבינתיים הספיק להוסיף כמה קילוגרמים, ואני זוכר את עצמי מתאמץ לכפתר את הכפתור האחרון לצווארו). החברה, שביקשה לחסוך, סיפקה לנו רכב יחיד, כך ששנינו עזבנו את מקום העבודה (בנין עצום של משרדים ואולמות יצור מוקף מגרשי חניה) רק כאשר האחרון מאיתנו סיים, כלומר מאוחר למדי. רצנו מהבניין הנטוש לאוטו, נזהרים לא להחליק על שלוליות הקרח, והתיישבנו לבדוק איך מפעילים את הרכב הלא-מוכר. מהר מאד גילינו את הכפתור הפותח את החלון (פלאי פלאים – חלונות חשמליים!), אבל בשום אופן לא הצלחנו למצוא את הכפתור הסוגר. לאחר כמה נסיונות כושלים במגרש חניה נטוש החלטנו להגיע בכל מחיר למלון. התכווצתי ככל האפשר במעיל הפוך המצויין, ועמיתי, כמו נוסע סמוי, התכרבל לרגלי המושב האחורי. כך נסענו, בחלון פתוח, במינוס 25, עד למלון, שם התקשרנו לחברת ההשכרה לבקש עזרה. "אתם צריכים ללחוץ קודם על כפתור הנעילה" הייתה התשובה הפשוטה.

כמו כל חוויה שאינה הורגת, בזכות הקור אני זוכר את הביקור לטובה.

בעזרת גוגל, ניסיתי למצוא את תמונתו של סקוט מק. אכן מצאתי, מנהל מוצק בחליפה ועניבה, בחברה מדרום מינסוטה. אבל כמו שתמיד קורה דמויות מהעבר נוטות להטעות, ומק מהתמונה סיים את לימודיו רק עשור אחרי הביקור שלי. אז הנה תמונה של מק אחר.

ברוצ'סטר, מינסוטה, יש שני מוקדים עיקריים הנושאים את העיר. הראשון הוא "מאיו קליניק", אחד מבתי החולים המתקדמים בעולם.

מוקד המשיכה השני הוא המפעל לתירס מוקרם. כך מספר מייקל ריפס בספרו "פניה של אשה עירומה". ואני, שהייתי ברוצ'סטר, שמחתי לפגוש בה שוב (כלומר בשיח העיר, לא באשה העירומה, שהייתי כמובן שמח לפגוש שוב, אילו פגשתיה בפעם הקודמת) ולראות מה השתנה בארבעים השנה מאז התקופה שריפס מספר עליה, ואיך החליפו מחשבים כחולים את התירס הצהוב בתור האטרקציה השניה.

לא הייתי נתקל בספר או קורא אותו אלמלא, כמו ודאי אחרים, קראתי את ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח". הספר מנצל את אחת ההזדמנויות כדי להמליץ לקורא על ספרו של ריפס.

כאשר ספר מתייחס לספר אחר, יש משמעות לסדר הקריאה. כך למשל, מזכיר הופמן את האשה-הדוקטור הרחבה בסוף ספרו של יעקב שבתאי. לא הייתי יודע על מי הוא מדבר אלמלא, במקרה, קראתי לאחרונה את סופו של "סוף דבר". מי יודע עוד כמה רמיזות והערות אחרות לא הבנתי בגלל חוסר ידע מוקדם. זה לא הפריע לי בקריאה.

(אגב, את "סוף דבר" קראתי כסוף דבר בקריאת הפרוזה של שבתאי, אבל ללא קשר לסדר הקריאה, אני  חושש שסדר הכתיבה הוא כזה שאחרי "זכרון דברים" אי אפשר לחזור ולכתוב).

הוא (הופמן) למשל מזכיר גם את סרויאן בתור מי שמבין דבר מה שחשוב להבין. ושוב, בצרוף מקרים של סדר הנכון, נקלעתי לביתה של מכרה, ושם, במעשה שאפשר לעשותו רק בבתים ותיקים, של בני דור מסוים, או בבתים מעטים של דורות אחרים, בהיתי במדף הספרים, שאין טוב ממנו כדי ללמד על בעל הבית ועל מידת הקירבה ביניכם ככל שמדובר בשפה המשותפת. והנה, על אחד המדפים מצאתי לפתע כרך עם מבחר הסיפורים של סרויאן. הספר ישן למדי, כפי שאפשר להבין מהמחיר הנקוב על העטיפה – 500 פרוטה. באותה תקופה עדיין היה נהוג להוציא ספרים בכריכה קשה ללא ציורים והסברים, כאשר אלה מודפסים בנפרד על עטיפת נייר נוספת, שהתבלתה ודהתה עם השנים, אך שמרה בגופה על הספר שבפנים. פתחתי אם את הספר, ובתוכו מצאתי כרך של מבחר מסיפורי המינגווי. סופר מצויין.  בעיקר הסיפור הקצר ביותר שכתב – "נעלי תינוק למכירה. מעולם לא היו בשימוש" שבשפת המקור הוא קצר אף יותר. אני כתבתי את הגירסה "מצבה למכירה. מעולם לא היתה בשימוש", ונשאר לי רק לחשוב על שם מתאים ותאריך כדי להשלים את הסיפור.

את מייקל ריפס מצאתי בספריה, והוא בתורו, כדי להוכיח שהסדר כן קובע, הביא פתאום ציטוט על רוצ'סטר מינסוטה, העיר בעלת שתי האטרקציות, ששמעתי בגירסא אחרת לפני עשרים שנה.

הספר הוא מארג (או מצבה) של אינספור זכרונות ופרטים שונים ומשונים על משפחתו ועל מכריה, ובכך הוא קרוב ל"זכרון דברים", אם כי אינו מגיע למעלתו. יחד עם זאת הוא מצחיק וחכם. הנה שני ציטוטים קטנים מתוך הספר שמביאים משהו משני הצירים של רוח הדברים שבו – החכמה שבצחוק והצחוק שבחכמה.

בראשון, המספר מתכוון לספר לאביו דבר לא נעים: 

  אימא הספיקה לעלות לקומה השנייה. ברוס היה בחדרו, ואבא שכב על הספה בקומה התחתונה. נכנסתי לחדר ופסעתי לידו, הלוך וחזור. הוא הביט בי כמה שניות ותוך כדי כך עלה דבר-מה על דעתו.

  "שמת לב," אמר, "שאם היה לך מטאטא בתחת היית מטאטא עכשיו את החדר?"

  לא חשבתי על זה.

בשני, הוא מצטט עובד ותיק במפעל של אביו, שהיה אחד החלוצים בהעסקה של שחורים, נשים וכל מיני נדכאים אחרים:

"לא העובדה ששחורים ונשים הועסקו במפעל היא החשובה, אלא העובדה שאבא שלך הקשיב להם. החיים שלהם סיקרנו אותו. הוא דיבר איתם והם דיברו איתו."

וטוב לזכור זאת כאשר מדברים כל בוקר על אפליה שמתקנת על ידי מספרים. אני חושב שספר שמופיע בו קטע כזה, גם הוא רק ציטוט מפי פועל פשוט שישב ארבעים שנה וליטש עדשות -  ראוי לקריאה.

"מפעם לפעם הייתה יוצאת מהיצור עדשה נקייה כל כך, חופשית כל כך מכל דבר גשמי, עד שהיא הייתה נעלמת וברגעים כמו אלה למדתי להעריך את יופיו של הבלתי נראה."

(מייקל ריפס, "פניה של אישה עירומה").