השירים דומים. כלומר הם מזכירים לי זה את זה. כמו תמיד, מי שמוצא את הדמיון מבין בדיוק למה אני מתכוון. מי שלא שומע דמיון, שומע אחרת ממני, וההסבר מיותר.
השיר השני מוכר מאד ויש לו הרבה ביצועים. ככל הידוע לי (מזמן מזמן. אפילו היוצרים של גוגל עוד לא נולדו), הגירסא המקורית הוא ערבית. מלבנון ליתר דיוק. השיר מספיק ישן כדי להשתייך ללבנון של פעם, שאהבנו הרבה יותר. לבנון שהייתה אז "שוויץ של המזרח התיכון", שתושביה דיברו צרפתית בעושר ואושר ורקדו בלילות בבתי הקפה שלאורך שפת הים. לבנון שהחיים בה היו כל כך טובים שאפשר היה לחשוב שהיא עדיין מושבה קולוניאלית של מעצמה כלשהי ושתמיד אמרו עליה, מפאת קוטנה וחולשתה שהיא תהיה השניה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. היא באמת חתמה, והשלום איתה החזיק חודש שלם (יש זמן מחצית חיים לשלום?). כמו בארצנו, ובעיקר בעירי חיפה, ימי השלטון הזר, הקולוניאלי, היו הטובים בימים, ונשארו טבועים עמוק בדי.אנ.אי של המדינה שיצאה לעצמאות. דור שלם, כמו ביציאת מצרים, נדרש כדי למחוק את אותה מורשת. וחבל. כאן, ובעיקר שם בלבנון ושאר המרחב הערבי. עניין של טעם. במזרח התיכון, אני בעד שוויץ.
הביצוע המקורי של השיר הוא של הזמרת פירוז, שהיא היום הזמרת של העולם הערבי כולו. הוא נקרא حبيتك بالصيف – חַבָּייתַק בִּ'סַייף – אהבתיך בקיץ. מכל הדברים שקראתי על פירוז, הפתיע אותי התיאור הבא:
"בתחנות רדיו ערביות רבות מקובל להשמיע את שיריה בעיקר בשעות הבוקר, שכן שירתה נחשבת כמשרה רוגע וכמסייעת לפתוח את היום באווירה נינוחה."
זה תיאור מקסים ומפתיע של תרבות אחרת. מצד אחד, יש בו פטרונות והתנשאות – הריבון יודע ומחליט מה טוב לאזרחים ודואג להאכיל אותם. אפשר למצא דמיון למדיניות הממשלה המכניסה פלואור למי השתייה של כולנו, כי זה טוב לשיניים. מצד שני, אחרי שכל כך התרגלנו להאשמות בדבר ההסתה, הגזענות והחינוך האנטישמי, משובב נפש לראות את שידורי הרדיו הערבים משמשים להעברה של אווירה טובה ובריאה. בעיקר נפלא, באופן שעומד בפני עצמו, המסר של שימוש במוסיקה כדי להשרות אווירה טובה. דבר טוב שאין לו תופעות לוואי שנויות במחלוקת כמו לפלואור. בעצם, גם כאן יש מי שיראה סיבה למחלוקת, ויציג מחקרים מדעיים המוכיחים שקולה של אשה הוא סם מסוכן מאד, ועדיף לעמוד בפני כיתת יורים מאשר לשמוע אישה שרה. אם זה מנחם מישהו – באיראן יותר גרוע. ואם מחפשים עוד נחמה – נראה שכל המרחב עובר שנוי דתי ותרבותי דומה.
תראו איזה השפעה יש לצריח של כנסיה על ההשפעה של התמונה על הרגש
מעניין לקרוא, גם על לבנון של פעם, וגם על שירתה של פירוז והאפקט המרגיע שלה, במאמרו של גיא בכור. לדבריו, גם לשירים אנטי ישראליים מובהקים יש את אותו אפקט. אם אני חושב על זה, כאשר הטון והתוכן של הדברים הם הפוכים, הטון הוא שקובע. ואם לא מבינים את המילים בערבית, על אחת כמה וכמה. צריך רק להתרגל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
