ש: "אני תוהה, מר אלוהים, מה היה קורה אם משהו היה מתפקשש, אם אברהם לא היה עוצר בזמן. הרי כל ההיסטוריה הייתה משתנה"
ת: "מדוע? אי אפשר ללדת עוד יצחק? שרה לא יכולה ללדת בגיל מאה ועשרים? ההבדל היחיד היה השם. היא הייתה קוראת שמו "מנחם". נראה לך שלא הייתם מסתדרים עם "אלוהי אברהם, מנחם ויעקב"?"
אברהם מוריד את ידו האוחזת במאכלת ומעביר אותה על צווארו של יצחק. אחר כורע על ברכיו ומחבק אותו. חושך. הקהל פורץ בתשואות סוערות. שוב אור. אברהם ויצחק אוחזים יד ביד ומשתחווים. התשואות מתגברות והקהל עומד על רגליו. אל הבמה באות שרה והגר, ישמעאל, לוט ובנותיו. אשתו זוכה לתשואות מיוחדות. ולסיום, חוזרים אברהם ויצחק לקדמת הבמה, ובשורה אחת נעמדים כולם ומשתחווים בפעם האחרונה. מסך.
אברהם הרים את ידו, עם המאכלת, וחיכה. חיכה ושום דבר לא קרה. ושום בת-קול. ואיך ממשיכים מכאן? זה לא מה שצריך לקרות עכשיו. עכשיו צריכה לצאת בת-קול. עכשיו צריכה להגיד, לצעוק, עצור! אל תשלח יד. אחר כך השנוי בעלילה והסוף הטוב. אבל במקום, רק שקט. אף הגה. ומה עכשיו? שמישהו יגיד משהו לעזאזל! מה עכשיו?!
אברהם הרים את ידו, עם המאכלת, וחיכה. עכשיו הוא אמור להוריד אותה על צווארו של הילד. היחיד. על כל העולם. העתיד. החיים. זאת הייתה הפקודה ופקודה יש למלא. היד במאכלת. המאכלת ביד. יצחק מביט. יצחק רואה את אברהם, בתנועה חדה מוריד את ידו, מפנה אותה לעצמו. לצווארו. הוא עוד אומר, אני תחתיו, ומשסף את צווארו בתנועה חלקה שנפסקת באמצעיתה עת אברהם המדמם קורס אל חזהו של יצחק. אף פעם הוא לא ישכח את המראה. גם כשעיניו כבר לא יראו דבר.
המבט על פניו של אברהם השתנה פתאום. כאילו חזר ממקום רחוק. שוב, נח מבטו על יצחק. עוד נותר בהן שמץ של בהלה והוא הפיל במהירות את המאכלת. אחר שב והרים אותה. הפעם, עיניו צלולות. חתך בזהירות את החבל שעקד את יצחק אל הסלע. אז חיבק אותו ופרץ בבכי גדול של הקלה. מה קורה לי יצחקי? מה קורה לי?
אברהם הרים את ידו, עם המאכלת, וחיכה לרגע. אחר, המשיך במעשה, בדיוק על פי התכנית. הדם פרץ מצווארו הדק של הנער. ושוב לא היה יצחק. ולא יהיה יעקב. והסיפור כמעט נגמר. אברהם המשיך לבכות עד אחרון ימיו, וזהו.
אחרי סיום הסעודה (האיל הספיק לשלושה ימים) יצאו לדרך, עצביהם מרוטים חושיהם כבויים. לא השגיחו בכלל, איך במנוחת הלילה התגנב ישמעאל בשקט, הסכין בין שיניו. אצל ישמעאל, החוק הראשון הוא חוק הנקמה. קודם יצחק, מקור אסונו. אחר כך אברהם, שלא שמר עליו. ושרה הארורה. ועוד ילד שהיה שם במיטה. אחר כך, שמע בכי תינוק. הסכין השקיטה גם אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
