כל הדברים גדולים כקטנים

מבט על נוף פראי שיד אדם לא נגעה בו. עצם הבטוי ממחיש את הניגוד שבין שניים. אפשר לדבר על נוף בתולי – ואז מגע האדם, מן הסתם ללא הסכמתו המפורשת של הנוף, הוא פשוט אונס. ועדיין אני זוכר את עצמי נוסע, על כביש, אי שם בנורווגיה, מביט סביב ומרגיש שאני האדם הראשון שאי פעם נקלע לכאן וחוזה בנוף הזה. ואפשר לראות את הפגיעה בנוף כצלקת. סימן שמשנה את המרקם ונשאר לתמיד. אבל גם צלקת היא לא תמיד אות קין. יש צלקות חינניות. אבל בעיקר, צלקות מספרות סיפור. כל צלקת חושפת מעשה שהיה, ולא כל צלקת היא שריד של רוע לב מכוון. יש צלקות של הצלת חיים, עם קו תפר ורוכסן מקווקו. וצלקות של זכרון ילדות על חלון נשבר, וכלב נושך, ומעידה במדגות, והן זוכרות ומספרות סיפור שאפילו בעל הצלקת כבר אינו זוכר. מפגש עם צלקת של אחר, תמיד מסקרנת, תמיד מסתירה סיפור.

צלקות בנוף אינן שונות. יש אכן צלקות מכוערות של רע לב בצורת רכסים מגולחים, יערות כרותים, מחצבות, מזבלות, נהרות מורעלים. אבל יש צלקות קטנות, חינניות, שכמעט הגלידו, שהפכו לחלק מהנוף, ובעיקר הן מסתירות סיפור.

נוף פראי שיש בו רמז לא פתור לפעילות אנושית הוא מושך ומסקרן אף יותר מהטבע שסביבו. הוא מכיל עדות אילמת לסיפור שאפשר רק לנחש. ובלבד שהוא שותק בפני עצמו, נעזב מאלה שבנו אותו. חורבות ארמון בלב יער. עיר רפאים. קיר אבנים מסותתות בלב שדה קוצים. מבנה נטוש לצד מחצבה ישנה, עם מסילות ברזל חלודות, שלד ספינה מתפוררת על החוף, כביש אספלט מוזנח משום מקום לשום מקום אחר, כתובת חקוקה בסלע, גל אבני ענק.

מלאכתו של הארכיאולוג היא אחת המרתקות שניתן למצוא. הוא חוקר את התעלומות שבאבן ומנסה לחשוף את הסיפור. החקירה הסקרנית היא תכונה מערבית מובהקת. בתרבויות אחרות חיים בצל חומות עתיקות כעובדה נתונה שאינה מעוררת שאלות. התשובות של הארכיאולוג מעניינות אך אין להן קשר לסקרנות. ללא שום הסבר או פרשנות, עצם המפגש עם אותה עדות אילמת מעוררת בנו משהו. שילוב של חשש, מתח, געגוע, רצון לקשר. אותם שרידים נטושים בלב הפרא מעוררים את האנושי שבנו, ממחישים את הבדידות הרגעית מול הסובב אותנו. הקיום הקצר לעומת הנצח של האבן. אין זה משנה, לצורך זה, אם מדובר בגל אבנים בן עשרת אלפים שנה, או כביש שנסלל בשנות השבעים. הקסם שם.

(אני כנראה לא היחיד ששבוי בקסם הזה.)