כל הדברים גדולים כקטנים

כל יום מצטברות מחשבות על סוריה. אני מוציא אותן עכשיו, בתקווה שלא יהיה עוד מה להוסיף.

סיק טרנזיט גלוריה מונדי: עד לא מזמן, שלטה סוריה, עם מנגוני הצבא והמודיעין, שליטה מוחלטת בלבנון והפכה אותה לכלבה נרצעת (בפרט, אחרי שישראל ויתרה מצידה על הניסיון לשלוט בלבנון). היום, החיזבאללה, ארגון אחד מלבנון, נותן את הטון בסוריה והוא שקובע אם אסד יקום או יפול. מה שמראה שוב שלא הגודל קובע.

בהתאם - בזמנו היתה לבנון שק החבטות האיזורי במלחמה בין ישראל לסוריה. כשישראל חששה לחמם את הגבול השקט עם סוריה הייתה מגיבה להתגרות סורית בתקיפות בלבנון - שלא יכלה להגיב. (זאת משום שסוריה היתה מדינה עם שלטון ריכוזי וצבא גדול ואילו לבנון הייתה מסוכסכת ומפולגת בין אירגונים חמושים). היום המצב הפוך. ישראל חוששת לתקוף בלבנון ומעדיפה להגיב בתְקיפוֹת בשטח סוריה (משום שבלבנון יש ארגונים חמושים שאינם כפופים לשלטון מרכזי שעושים ככל העולה על רוחם ואילו בסוריה יש שילטון מרכזי שעלול להתערער וליפול).

ישראל מציירת קו אדום בהעברה של טילים מתקדמים מסוריה לידי החיזבאללה. היא מתעלמת מכך שאם  חיזבאללה ממילא שולט בחלק מסוריה הוא אינו צריך להעביר דבר ללבנון ויכול לירות מסוריה. ממילא, ישראל מעדיפה כעת להלחם בסוריה מאשר בלבנון.

העברת טילי 300-S לסוריה היא עוד סוג של קו אדום שמעורר את איומי ישראל. אבל מה ששוכחים הוא שהפעם מדובר בטילים נגד מטוסים שהשימוש שלהם הוא הגנתי במובהק. לזעוק נגד אספקת נשק הגנתי היא סוג של כובע שבוער על ראשו של הגנב (אבל יש להזכיר שרוסיה הגיבה בצורה דומה כאשר נאט"ו הציבה סוללות פטריוט בפולין, סמוך לגבול הרוסי (אגב, על פי ההסברים, ה-S-300  הוא מקביל לפטריוט (שאגב, יש לנו זכרונות מאוכזבים ממנו מלילות מלחמת המפרץ))).

העובדה שלחיל האוויר הישראלי יש עליונות וחופש פעולה מוחלט, והיכולת שלו לתקוף בכל מקום ובכל זמן בביטחון יחסי, היא בהחלט נוחה לישראל ועוזרת לנו לישון בלילות (למעט הפרעה קלה של רעש המטוסים בדרכם צפונה).

גם האפשרות להפציץ מטרות בסוריה מבלי שזאת תגיב היא פינוק שכבר הרבה שנים לא זכינו לו. 

אבל קשה לבוא בטענות לאיום הסורי שאם דמשק תופצץ שוב היא תירה על תל-אביב (ע"ע בעדָה בעדָה חיפה).

בינתיים, אני מציין בצער, כל הזמן קורים תהליכים שגורמים לי להתגעגע לעבר.

כל מה שקורה בסוריה – מלחמת אזרחים, אלימות אכזרית, בחישה של מדינות זרות, זירת איגרוף בין שתי המעצמות – מאד מזכיר את הסכסוכים שרווחו בעולם בשנים הטובות שבין קץ מלחמת העולם האחרונה (בינתיים) להתפרקות ברה"מ (ע"ע קץ ההיסטוריה). מאנגולה, דרך וייטנאם, המזרח התיכון ועד אפגניסטן (של טרם טליבאן). אז המלחמות היו רחוקות (חוץ מאלה שלנו), נסתרות (חוץ ממהדורות חדשות סלקטיביות) ונסבלות (חוץ מאלה שלנו). ההבדל העיקרי הוא שהיום הכל הרבה יותר חשוף, שקוף ופתוח (לפחות כך נדמה לנו. יש עדיין הרבה נסתר והרבה מניפולציות). ההבדל העיקרי שהיום הנשק הרבה יותר אפקטיבי (טילים ורקטות, מתאבדים ומכוניות תופת, טרור עשה זאת בעצמך). ההבדל העיקרי שהיום הצדדים הרבה יותר פנאטיים (מה שכנראה לא נכון בכלל – החל מהגרמנים והיפנים שלימדו את העולם חוסר מעצורים מהו, דרך לוחמי הוייטקונג הדבקים במטרה עד מוות, ועד המוג'אהידין באפגניסטן – מורי הדרך של הכאוס). בקיצור, הכל היה אותו הדבר, ואין עבר כדי להתגעגע אליו.

ממשלת ישראל מזהירה: מלחמה, מלחמה, מלחמה (אבל אויבים, המתינו רגע, אנחנו עוד לא מוכנים). עוד סיבה לא להתגעגע לעבר.

עוד מסימני השעה: אני מת על זיתים סורים, גם באופן יחסי וגם אבסולוטי. אבל הסוחר בשוק טען באזני שהשם סורי הוא שיבוש והכוונה צורי, כלומר אלה זיתים מצוֹר שבלבנון.

____________________________________________________________________

הפלייליסט: לא מתגעגע לעבר

להקת גייסות השריון: מי שחלם