לא במישרין אבל בעקיפין הגעתי בעקבות הפוסט על בת-ים של הילדות לטייל ברחובותיה בעזרת גוגל. גוגל-סטריט הוא תופעה שצריך להרחיב עליה, אבל בפעם אחרת. בפעם הזאת, בעקבותיו, נסעתי לתמונות ילדותי. זאת לא נוסטלגיה. זאת הילדות שלי. זה אני. מה שהיה ומה שנהיה.
כמו ספסל האבן שאני זוכר, שהסתבר לי כעבור זמן שאיננו אלא מדרגה פשוטה בכניסה לבית, רוב המרחבים שבזכרונות מתכווצים ככל שאנחנו גדלים. לכן, ציפיתי שמגרש החמרה שעמד בין ביתנו לבית של פַּתְחַלָה ועץ המִשמִש שלהם, יתכווץ. אבל לא עד כדי כך. כי כאשר שכונה ענייה של בתים זעירים וחצרות מרווחות מתבגרת, הבתים שלה צומחים אל תוך הגינות, והחצרות הפתוחות מציבות חומה, ומהשטח הפתוח שהיה ביניהן בקושי נשאר מקום לשביל.
מרב התכווצוית ושאר מטמורפוזות, יחד עם ההתקדמות העוויתית של גוגל-סטריט, טעיתי בניווט, וכשהגעתי בתחילה אל הבית שהיה ביתי ראיתי בצער שהיום הוא נראה מדוכא וזנוח. אבל כשנסגרו הפרטים הקטנים הגעתי שוב הביתה, והפעם למקום הנכון
ולא שזה משנה, ואין אף צמח אחד ששרד מאז, גם לא שיחי היערה האיטלקית, אבל שמחתי לראות שדווקא הבית הזה בחר להתהדר בגינה מטופחת, כאילו מן רוח טובה, זאת שליטפה אותי בכנפיה, מרחפת עליו עד היום.
לא הרחק משם עדיין נמצא 'גן צילה' שאין לי שום מושג אם שמר על שמו, כנהוג במוסדות נכבדים, או כמו אשת איש, אימץ את שמה של הגננת החדשה. אבל מה שבאמת משמח הוא לראות בתמונה, נישא באותו המקום, במרכז הגן, את עץ הג'ומס שהזכרתי.
ובסמטה הזאת, כמה רחובות הלאה משם, היכן שהבתים חדשים ומרובעים יותר, ובקצה נראה בית הכנסת שהיה אז החדש, למדתי מילה חדשה. אני זוכר, הלכתי עם חבר, בתם הלימודים (כבר גרתי בבית החדש), ואחת השכנות במרפסת סיפרה, לא זוכר למי, שחיים, הבן של צילה הגננת נפל, והצחיק אותי שדבר כזה, שילד נופל, בכלל מספרים, ורק אז הבנתי שחיים שהיה חייל בצבא, נהרג בתעלה, והבנתי את הפרוש הנוסף של המילה נפל.
למרות שהיה ממש קרוב, לא הלכתי ל'גן-צילה' שהיה גן דתי, אלא הרחקתי עד לגן של מלכה שאחר כך היה גן-רחל. הגן כאן, מימין, היכן שהגדר הצבעונית, ואי אפשר לראות אם עדיין נמצא שם גן ילדים. אבל במקום הזה, במעבר הצר שלפני גדר הגן נמצא זכרון הילדות הישן ביותר שלי. אני עובר עם אמא שלי, ליד הגן, ושואל מתי גם אני אלך לגן.
בצד שמאל של השביל נמצא 'גאולים', בית-הספר היסודי שלי (שאף פעם לא עצרתי לחשוב כמו שמו מוזר). על הגדר אפשר לראות את שיח הבוגנוויליה ועץ סיסם הודי, שאפשר שצמחו שם כבר אז, ואת שמם מכל מקום למדתי מפי המנהלת, רחל אנגל, שאהבה ללמד את תלמידיה, נקבצי כל הארצות, את שמות הצמחים והעצים, ועד היום אינני יודע איך נראית הגרַווילאה, אך את שמה אני מכיר.
שימו לב לצללית במרכז התמונה – האוטו עם המצלמה.
הנה מראה כללי של בית הספר, מנזרי, עם רחבת האספלט, וכאילן דבר לא השתנה, פרט למה שרשום בשלט: מרכז חינוכי לבנות – נתיבות רבקה. וגם זאת רוח של שנוי.
גם הקיוסק של צ'יצ'ינה עדיין באותו המקום, וגם הוא, כמו גני הילדים, כנראה החליף שם, אבל בנות רבקה אינן צובאות עליו נדחקות, ואף אחת לא מציקה ושואלת אם יש קוקו-צ'יקוקו. המדרכה בחזית היא מוצג מעניין, ראוי לשימור. המדרכות של אז, כשאקרשטיין עצמו עוד הלך בגן, עם מרצפות כבדות מסודרות באלכסון, ובקצה סוגרת עליהם מרצפת מיוחדת, מחומשת צלעות.
בניגוד לו, הקיוסק בתיכון 'חשמונאים', שאינני זוכר את שמו (אולי אסתר), כנראה שהפסיק להיות קיוסק כשבית הספר הפסיק להיות בית-ספר, ומגרש הכדורסל הפך למגרש חניה. זה שדברים משתנים לא צריך להיות עצוב, אבל למי שמת אין לאן לחזור.
במרחק שלוש דקות ריצה בשמונה בבוקר היה הבית החדש. הוא דווקא לא השתנה מלבד המזגנים שכיסו את כל החזית והפכו אותו לעוד יותר מכוער, למרות קישוטי המנורה של הקבלנים קצב-משיטה. אי אפשר להבחין בהם בצילום אבל אני מתקשה להאמין שמישהו סוף סוף תיקן והחליף את התריסים שחוררו על ידי ברד כבד, כמו בבתי האבן הישנים שנושאים עד היום את צלקות הירי ממלחמת העצמאות. אבל זאת כבר ילדות מאוחרת, וסיפור אחר.
חזרתי לבית הישן ובמורד הרחוב הסתמי הזה, שרק אני מוצא בו סיפור, ועל כביש האספלט הזה, בדרך פלא שאינני מבין, ישבתי (כי רכבתי זה קצת יומרני להגיד) על האופניים כל הדרך במורד, ומעבר לכביש הראשי, עד שהצלחתי לעצור, ובזאת פחות או יותר הסתייימה קריירת הרכיבה שלי לעשר השנים הבאות.
קרוב לשם, עוד גוף שקפא בזמן עם גג האסבסט, הקיר המדופן אבני לקט דהויות וכל צמחי הגן. נדמה לי שכאן הייתה פעם מועצת הפועלים, אינני בטוח, אך באגף השמאלי שכנה הספרייה של השמן. וברחוב שבחזית, היכן שאקרשטיין כבר הגיע ועקר כל שריד עתיק למדרך רגליים, התאהבתי ממבט ראשון בחיה, וזו הייתה האהבה הנכזבת הראשונה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
