כל הדברים גדולים כקטנים

שלושה מצבי צבירה יש לאדמת החרסית – חורף, קיץ ואביב. בחורף עיסת בוץ דביקה, כבדה ובלתי אפשרית. בקיץ קשה וסדוקה כמו אבן בלתי אפשרית. ובאביב תחוחה, לחה, ריחנית ומתפוררת כמו יער אחרי הגשם. הנה עוד סיבה לשתול דווקא באביב. באביב אפשר לחפור בורות באת-חפירה ולקוות לטוב.

הגדר החיה מחכה ליום שתילה כבר שנה. התחזית השבוע הייתה ברוכה. עם שוך החמסין, שבוע גשום וקריר (יחסית), ובעיקר מוצל בעננים, ועדיין חמים (יחסית). הזמן המושלם לקליטה של שתיל חדש.

המלאכה נעשתה. החפירה באדמת האביב מענגת כמעדן חלב. צל עננים, נועם אין-רוח, שתילים נשלפים ומוטמנים. הכל הולך חלק ונעים, ונדמה שכמה טיפות מגיעות מהשמים. ברגע האחרון עוד אפשר לבדוק שמערכת ההשקיה מחוברת, ואז להיכנס הביתה מחמת הגשם שהחל. גשם קל, בריטי, ביום שאווירו נח, בטמפרטורה של שרוולים קצרים – מזג נפלא לאוויר, שני רק ליובש השרב עם ניחוח הדרים. משראה שנכנסתי הביתה התגבר הגשם והשקה את השתילים וברך אותם. אין עוד מלאכה מחיית נפש כעבודת הגינה, שהיא גם מהנה בשעת מעשה וגם נותנת מפירותיה, תרתי משמע, ומצלה.

ההנאה על מעשה כזה, שהיה מענג מראשיתו, וסופו בתואם שלם עם השמיים, (ועוד עתידו בשיחים ירוקים) היא כה גדולה, שבאותו הרגע שהגעתי אל מתחת הסככה ופניתי לאחור הבנתי לעמקו של הביטוי "וירא אלוהים כי טוב", שמסכם מעשה מוצלח מיד ברגע שנשלם (ולא באיזה עתיד רחוק). כשמישהו רואה "כי טוב" הוא מרוצה ושמח, ואם זה יום קיץ הוא מתיישב במקום מוצל ולוגם בהנאה בירה צוננת. אין ספק, השבוע הראשון של אלוהים היה נפלא. יום אחר יום, פרויקטים מסחררים, יצירה ויצירתיות, בריאה ובריאות, יום יום "כי טוב", ופעם "פעמיים", ופעם "טוב מאד".  וגם המנוחה שבאה אחר כך, יש לה אותו הטעם (של בירה קרה).

אז מה קרה? מה קרה אחר כך, שהכל נהיה משובש? איך התחיל העולם החלק לחרוק? היכן מסתתרת הטעות שנפלה בעולם המושלם? הנה, כאן, בראשית פרק ב', הכל כתוב.

תחילה, גילה אלוהים את האושר בדמות העבודה בגן:

"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶןמִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר".

אבל אז, משום מה, חדל:

"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

 אלוהים נטש את עבודת הגינה ומינה גנן במקומו. זהו החטא הקדמון של אלוהים.

אחר כך, ההתדרדרות הייתה בלתי נמנעת.

כאשר מינה לעצמו גנן, גילה את האדנות והתחיל מצווה:

"וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ", 

ועם האדנות והציווי, התחיל משקר

"כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"

וכשנתפס בשקר, לרוח היום, הגיב, מתוך תסכול, באלימות ובעונשים, וגרש את האדם, והשית איבת עולם בינו ובין הנחש. וגם בין האדם לאדמה ניסה לסכסך

"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ".

 אולי כבר ידע את מקור השגיאה והוציא את כעסו גם על אדמת הגינה.

והאדם, בחכמתו ובטוב ליבו, עובד בגינה, ורואה ברכה, וממשיך היכן שאלוהים הפסיק, ומפר את עצתו הרעה. וכאשר חדל האדם להלחם באדמה, שוב לא ירא לשוב אליה בבא יומו.

"וַיַּרְא הָאָדָם, כִּי-טוֹב".