כל הדברים גדולים כקטנים

לפני מספר חדשים רשמתי בפייסבוק סטטוס שנראה כמו

בבית הקפה: "תכירו, זה האקס החדש שלי"

והנה, זמן מה לאחר מכן, שמעתי את הגיבור ב"רוחות רפאים", סיפור של פול אוסטר, מספר על "אשתי לעתיד-לשעבר" (כלומר ארוסתו עד שנעלם מחייה), וחשבתי שזה ממש דומה, וגם חמוד מאד (גם הרעיון וגם המשחק בין צירי השפה והזמן וגם העובדה שהוא עלה כאן וגם כאן).

אחר כך (או שמא קודם לכן) נתקלתי במחזה מוזר של גרסיה לורקה ששמו (של המחזה) "ככלות חמש שנים", ושם מתנהל בין היתר הדיאלוג הבא:

הזקן: (בהתרוממות רוח) וכי באותו רגע ממש, לו הודתה שבגדה בך, שאינה אוהבת אותך, היו הקמטוטים הופכים לורד הענוג ביותר בעולם?

הצעיר: (בהתרוממות רוח) כן.

הזקן: והיית אוהב אותה יותר, דווקא בשל כך?

הצעיר: כן, כן.

והלא אני, שנים קודם לכן, רשמתי את המשפט ""וכשאני בוגדת בך, אתה אוהב יותר יותר?" וחשבתי שהוא ודאי יכול להשתלב בספר. הפעם אם כן, כבר לא השתעשעתי אלא הרגשתי אי נוחות קלה, כאילו מישהו נכנס וקורא בפתקים הסודיים שלי.

ועכשיו השיא, כשקראתי את "המטוטלת של פוקו*" (שתנודתה קצת ארוכה מדי) והגעתי לתיאור הזה:

"וקצות פטמותייך שכבר רפרף עליהן ענוגות המכחול שבידי שפחתך המָלָבַּרִית הטבול באותו צבע השני הצובע את שפתייך בדם, הופך אותן למזמינות כמו פצע!"

והרי אצלי רשום כבר שנים "מביטה במראה ומורחת שפתון אדום סביב הפטמה". בפעם השלישית מישהו מעתיק ממני.

בהתחשב בכך שהמוקדם שבמעתיקים נכתב לפני שמונים שנה, ההסבר היחיד הוא שהפתקים שלי דולפים לתוך מכונת זמן.

לכאורה, מסע אל העתיד מסובך יותר ממסע אל העבר. כך נדמה לנו. והסיבה היא שהעבר כבר היה, וקל יותר לנסוע למקום שהיה, מאשר לכזה שאולי יהיה ואולי לא.

אבל לעולם לא ימציאו מכונת זמן שחוזרת לעבר. עובדה (לא פגשנו אף אחד שקפץ לביקור מהעתיד)  

"לא עובדה" יגיד מי שיגיד. למה אתה חושב שיחזרו דווקא לזמן שלך? זה הרי סוג של אגוצנטריות.

אבל אני מכיר אותם. כשימציאו את מכונת הזמן, הם יסעו לכל מקום. יתחילו בזמנים המעניינים (קולומבוס מגיע לאמריקה, סוקרטס עושה קניות בשוק, עקידת יצחק) אבל מהר מאד, בשם הסקרנות והמדע, לא ישאירו יום אחד בהיסטוריה שלא היו לו אורחים מהעתיד.

מה שמחדד שאלה אחרת – כשחוזרים לעבר, השאלה החשובה היא שאלת המקום. לאן חוזרים? לאותו מקום בדיוק? מהו אותו מקום בדיוק?

המדען הראשון שחזר לעבר, במעבדת אוניברסיטת פנסילבניה שבקומה העשירית בבניין איינשטיין נהרג כאשר נפל מגובה של חמישים מטר על אדמת פנסילבניה הסלעית. (לא ברורה עדיין טכניקת החזרה במקרה שמתים (לא כל שכן במקרה שגם מתפזרים)). ובמקרה שחיים? איך בדיוק מחזירים לכאן ועכשיו מישהו שנמצא ב-1942 ואין לו מכונת זמן בסביבה? האם יש בו יחוד מולקולרי המבדיל אותו משכניו לשנה? ואם לא, אפשר באותה מידה לשאוב כל אחד אחר שנמצא אז, ואין אפילו צורך להגיע לשם תחילה (אני יודע שדרושה מנהרה, עם שני פתחים, וכולם יודעים שדרך הפתח מסתננים לפעמים גם גורמים לא רצויים (כמו מברג שנשכח בתא הטייס של מטוס קרב, ובשעת תמרון חריף, עם ג'י שלילי, הוא מתחיל לרחף בתא ומחולל נזקים)).

ועוד בעניין המקום. השאלה כאמור לאן בדיוק חוזרים? האם הזמן יחסי לכדור הארץ? כלומר, אם ניסוג אלף שנה בזמן מבלי לזוז מהמקום היכן נהיה? באותו מקום במפה? הרי כדור הארץ, יחד עם מערכת השמש כולה, נעים כל הזמן. הנסיעה עלולה להביא אותנו דווקא לליבו של כוכב צדק (צדק פואטי?), או סביר יותר, לאור ריקנותו של היקום – לשום מקום קר ואפל. או שמא, כמו כל המסעות לחלל מאז הנחיתה על הירח (כאשר היעד הוא הירח ביום בו יגיעו אליו ולא המקום בו הוא נמצא כעת), מָחשבים עומדים ומֶחשבים את קץ המסע ומשנים את מקום היעד כדי לפגוש את כדור הארץ בימים ההם בזמן ההוא. אם כן מסע בזמן הוא בהכרח מסע בזמן-מרחב.

ונניח שאכן אנו יודעים לכוון למקום ולזמן הרצוי, נניח לכסאו של לואי השש-עשרה. מה יקרה אם המלך יושב על הכסא ברגע ההופעה? ואם הכסא פנוי, מה עם מולקולות האוויר המרחפות מעליו, וגרגרי האבק והחיידקים?

רק אלוהים יכול. רק אלוהים יכול להתחרות במכונת הזמן כשמדובר בנפלאוּת ובמופרכוֹת.

אבל אם הקטע הזה יופיע פתאום בספר שנכתב ב-1959, זה בכל זאת מוכיח משהו, לא כן?

*היה לי פעם רעיון לכתוב ספר "פסבדו-מדעי-אזוטרי" המסביר בנוסחאות ובחישובים כי החיים הם לא פחות ולא יותר מאשר המימד החמישי. אבל גם את הרעיון לתיאוריה פיקטיבית גנב ממני אומברטו אקו.

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

ניצוצות: ברי סחרוב