אומרים שהציעו לנו הודנה ל-30 שנה
ואנחנו סירבנו (תחתיה הלכנו על מבצע שיבטיח שקט לשלוש שנים).
בניגוד לגודו או למשיח שמחכים להם עד כלות - ולשווא,
תאריכים נקובים מגיעים תמיד. פתרון עם תאריך תפוגה שנדחה לשנים רבות נוטע את
האשליה שהוא לתמיד, ולכן פותר את הבעיה. הוא מאפשר להסכים מבלי להסכים, ומנסה את
שיטת "הפריץ ימות או הכלב ימות", אבל בסופו של דבר הסבלנות משתלמת
למנצח. (ולא לטעות ולחשוב שפתרון מוסכם כאן ועכשיו לדורי דורות הוא יציב יותר,
כלומר הדיון כאן הוא בענייני עקרונות).
תאריך היעד מגיע מהר מכפי שציפינו,
ולמרבה ההפתעה (האמנם?) התהליכים שהיו אמורים לקרות בינתיים, לא קרו. זה נכון
בספרות בדיונית (1984 לא קרה ב-1984, אודיסאה לא היתה בחלל ב-2001, ואני מוכן להמר
שהרפליקנטים של בלייד-ראנר לא ינחתו כאן ב-2020). אבל בואו נתמקד בפוליטיקה.
קחו את הונג-קונג, שהוחזרה לסין ורק
הוחכרה לבריטניה ל-99 שנה. מה שהיה אז העתיד בעוד נצח הפך במהלך הדורות לשעון
מתקתק ובסופו של דבר בא היום ומליוני הונג-קונגאים הפכו בן לילה מבריטים לסינים.
אני רק אומר שדחייה לתאריך מוסכם היא רק דחייה.
אז מה פירושה של הודנה ל-30 שנה? היום
זה כמו שלום. בדור הבא, יגיע היום שיתחילו לספור לאחור. עוד שנה, עוד חודש, עוד
שבוע, למקומות, היכון – אאאשששש! לא רוצים להגיע להמתנה ההיא (שהיא גרועה יותר מה"אש"
עצמו). על כן חייבים לטפל בתאריך התפוגה (שעון מתקתק הוא דמוי מצויין). הודנה
חייבת להיות חוזה עם אופציה להארכה. כזאת שבמלאת עשר שנים ממשים את האופציה
ומאריכים אותה שוב, ל-30 שנה מהיום. רק כך אפשר להנות מכל העולמות – הזה וגם הבא.
אצלנו באופן מסורתי, עוד מימי
התנ"ך, דווקא הולכים על הודנות של ארבעים שנה, כמו השקט שהביא בגין
במלחמת לבנון (שם לא הלכו על אופצית האופציה כך שנשארו רק עוד שמונה שנות שקט בגבול
הצפוני. אז נצלו אותן היטב).
ועדיין, תאריך תפוגה ידוע מראש (של דבר
טוב) הוא מטבע בת שתי צדדים. יש את הסוף הידוע מראש, על כל העגמומיות המובנית בו,
אך ישנה מסגרת ברורה (של מה שקודם לסוף) שאין כמוה כדי לתכנן ולהתכונן. קחו למשל
את יוסף שניצל* את שבע השנים הטובות כדי להכין את שבע השנים הרעות (ואני שואל את
עצמי אלף פעם, פי כמה מהר חלפו שתי השביעיות הללו בהשוואה לשתי השביעיות שהמתין
אביו לאמו (למרות
שגם אלה, על פי עדותו, היו בעיניו כימים אחדים, כי (וזה העיקר) ימים אחדים זאת רק
התחושה שבדיעבד. אבל תוך כדי, במהלך המתנה, בדיוק להיפך, וכל יום התארך לכדי שנה
שלמה)).
נוט הודנה
והאמא של כל התאריכים הלא ידועים מראש,
שידיעתם (לו הייתה אפשרית ) הייתה מאפשרת (לכאורה) ניצול מעולה של הזמן, או, בפרט כשהם
קרבים – מקפיאה ומשתקת, היא כמובן תאריך התפוגה שלנו עצמנו. ויחד עם זאת, אם לא
נהיה קטנוניים, הרי שבמוקדם או במאוחר, בניגוד למשיח, הוא יגיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
