באלף דרכים הבעתי
את דעתי
שאני לא מוצא שום טעם בציפי ליבני כפוליטיקאית. בפועל, בכנסת, היא היום בדיוק כמו שאול
מופז (מפלגה עם שני
חברי כנסת שלא עוברת את פרומיל החסימה) למעט הרקורד שלה, שנחות מזה של מופז.
הבחירה של הרצוג למנות אותה כשותף שווה ערך, עד כדי, בשיא האופטימיות, רוטציה
בתפקיד ראש הממשלה, היא בחירה תמוהה.
העובדה שהרצוג, העומד בראש מפלגה בת 15
מנדטים (בינתיים), בעלת זכויות שהנהיגה את המדינה וקבעה את דרכה, מחלק את נחלתו עם
אחת שבאה בידיים נקיות אך ריקות, מוכיחה עד כמה דל כוחו באמנות המשא ומתן.
אם אדם כזה שהוכח ככשלון גמור יעמוד
בראש המדינה, וינהל משא ומתן עם אויבנו, מובטח שלא יהיה שום משא, והכל יהפוך למתן
אחד גדול. בעמדם מול הרצוג צפויים הערבים להשיג את כל מבוקשם. כיוון שכך, לא
תיוותר להם ברירה, והם יאלצו לסיים את הסכסוך. ושלום על ישראל.
תמיד (מאז ימי בגין. מאז ימי הימין
בשלטון) אהבו לומר שרק הימין/הליכוד יכול לחתום על חוזה שלום (כי השמאל יתן גיבוי
משמאל, בניגוד לשלום של השמאל*, שלא יחזיק, כי הימין לא יתן גב אלא רק כדור בגב).
צריך אם כך להוסיף מוסכמה חדשה: רק מנהיג ותרן וחלש יוכל להשיג שלום כזה שגם הצד
השני יסכים לקבל.
רק הרצוג יביא שלום.
בכלל, אחרי שמתרגלים לוותר רק בכח,
מגלים שכניעה מראש היא פתרון זול ונעים הרבה יותר. כדאי לוותר. זה הכל בגלל
הסכם מינכן שהוציא שם רע לויתורים ומאז כולם מצטטים ומזכירים אותו ושוכחים שהוא
דוגמא יחידה (חוץ מהסכם קורייש, שגם אותו אוהבים להזכיר, אבל שוכחים ששם דווקא הצד
השני נכנע עד שצבר מספיק כח, כלומר גם להיות הצד ה"חזק" בהסכם לא מבטיח
דבר).
לא כל אשה יכולה להיות ראש ממשלה
* ואם כבר מדברים על שלום של השמאל.
שמעתי בזמן האחרון, לגמרי במקרה, מכמה מקורות שונים, כי בימי ממשלת רבין הורגש
שנוי ניכר בחיי הערבים בארץ. לראשונה אי פעם נוצרה התחושה (המציאותית) כי
הממשלה/המדינה משקיעה באמת באותו ציבור, מזרימה תקציבים (והתקציב הוא חזות הכל),
משנה עדיפויות, מקדמת ומשפרת. כל זה נקטע עם הרצח ולא חזר לעולם. בדיעבד אני למד
היום כי יחד עם רבין נרצח הסיכוי היחיד והאמיתי לשלום במקום הזה, ולו עם הערבים
החיים בינינו.
__________________________________________________________________________________
הפלייליסט:
מתוך דאגה לעתידו של ערוץ 10, שהוא בעצם הבוס הגדול של ישראבלוג, אין היום פלייליסט.