לעצום עיניים ולצעוד קדימה. תחילה,
הצעדים הראשונים נעשים בבטחון מלא ובקצב, כמו בעיניים פקוחות. לאט נמס הבטחון.
זכרון התמונה האחרונה כבר אינו מועיל. ראשית הוא נמוג ונחלש. שנית, מי יודע מה
השתנה בינתיים ומה הופיע בשטח. אבל הכי חשוב, מתוך שכבר צעדנו שוב אין אנו באותו
מקום שהיינו, והמראה, לו ידענו לראות, אינו זה שראינו, ואולי הנקודה הקטנה מימין,
שכלל לא שמנו לב אליה, גדלה והתפתחה וכבר הפכה לאבן מונחת על הדרך. על כל צעד נוסף
נתלש עוד קצה חוט. משהו מתוך התמונה שהיתה נעקר או מתפוגג ותחתיו נכנסות מפלצות.
אבני נגף, עמודים ובורות דמיוניים מתחילים למלא את השטח. ההליכה הופכת זהירה
ואיטית. תנופה דועכת. כמו מעוף הזיקוק במעלה השמיים. כמו עגלה נוסעת בחול. התנגדות
מכבידה והולכת כמעט עד לעצירה.
לא פחות מהתמונה הדועכת, מאיימת הטעות
המצטברת. כי כל חיינו אנחנו מתקנים טעויות, בלי משים, ובלבד שנבחין בהן. כל צעד
בדרכנו שסטה ימינה, מתוקן מיד בצעד הבא. הרי אתם לא באמת מאמינים שאפשר ללכת ישר.
לכן, גם אם שמורה בראשנו מפה עדכנית ומדוייקת של העולם, אין בכך דבר אם איננו
יודעים בדיוק היכן אנחנו נמצאים. והרי זה סוד כוחו של הג'י.פי.אס – המצאנו מכשיר היכול
לומר לנו בדיוק היכן אנחנו נמצאים.
ללא גלוי הטעות, קטנה או גדולה, אין
תיקון. וללא תיקון, טעות מצטרפת לטעות ודרכנו מערבה מזמן פנתה צפונה. זה טיבה של
טעות. היא מצטברת. כמו חטא שנוסף על פשע. אם לא נתקן את דרכינו אין סיכוי שנגיע
ליעד אליו יצאנו. וללא מראה עיניים, שוב אין בידינו את אמצעי התיקון. (אם להודות
על האמת, יש כמה וכמה. אמנם יעילים הרבה פחות מהראיה, אך הם שם. עוורים מנוסים
משתמשים בהם תמיד. עוורים לרגע, מעט ובקושי. כדאי להקשיב לקולות. אפשר להרגיש את
השמש המחממת את גבנו. אפשר ללכת, אבל אי אפשר להגיע רחוק). בעיניים עצומות לא רק
המפה הלכה לאיבוד אלא בעיקר אנחנו עצמנו.
אז מגששים קדימה, ידיים מושטות, ורגליים
בודקות. גודל מרחב התנועה הוא כטווח הראיה, וזו מצטמצמת עד כדי טווח הבהונות. זה
הזמן, אם אינך עיוור, לפקוח עיניים, ולו להרף. להתעדכן ולצאת לסדרה חדשה. ויפה
שניה אחת קודם, כי אז אין צורך להבלם ולעצור. כאשר המכשולים הדמיוניים מתחילים
להצטבר בדרך זה הזמן להציץ ולפנות אותם, ובעיקר לשים את עצמנו שוב על המפה.
יש מרחבי עיוורון בטוחים. במישור גדול
ורחב, הכל נראה למרחק, ובניגוד למדרכה או שביל הררי שהם בחירה מאד תמציתית, ולכן
צרה, לשטח הפתוח לא אכפת אם תסטה ימינה או שמאלה. כל הדרכים מובילות. הוא מאפשר
לשגיאות להצטבר. לטעות מבלי להענש. על החוף, כאשר הוא פנוי מאדם, אני מתרגל עצימת
עיניים (זה גם עוזר להגן על העיניים כשרוח חזקה נושבת). צועד וסופר. משתדל לשמור
על קצב הליכה רגיל. מגיע למאה, מאתיים ושלוש מאות צעדים. ממשיך באיטיות, גם בשלב
החששות, מנסה לשבור שיאים. התרגול עוזר, אבל במוקדם או במאוחר, כעבור מספיק צעדים,
אם העיניים עצומות, המרחבים מצטמצמים לטווח הבהונות. כדאי אז לפקוח עיניים. המראה
יכול להפתיע.
אבל יש דרך נוספת להתקדם. לסמוך על
מישהו בעיניים עצומות. זאת דרך עדינה ומתוחכמת להשתמש בחוש הקול. במסע כזה מוותרים
לגמרי על תמונת העולם שסיפקו העיניים. שוכחים אותה וממנה ומנסים דרך אחרת. ללכת
לאורך זמן בעקבותיו של הקול. להאמין בקול ממש כפי שמאמינים למראה העיניים*.
העטלפים עושים זאת תמיד בהצלחה רבה. הם מאמינים לקולו של ההד. אנחנו צריכים לסמוך
על מישהו אחר וללכת אחר קולו. אבל זה כבר תרגול שונה וחדש וראוי בפני עצמו. בעצם,
כאן מקשיבים לקולו של הלב.
מרחב בטוח
בדיחה (בלתי נמנעת) כפי שהיא זכורה לי, מתוך "אפלטון
ואתון":
אדם חוזר לביתו ומוצא את אשתו בזרועות
חברו הטוב. קופץ החבר ואומר: "לפני שאתה אומר או עושה משהו, שאל את עצמך - למי
אתה מאמין? לעינייך או לחבר הכי טוב שלך?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
