תמונה מספר אחת: אולם. על הבמה, שולחן
עמוס מיקרופונים. על הקיר האחורי, מסך קפלים בהיר. במרכזו תלויה מסגרת גדולה
וריקה, ובשני צידיו דגלי ישראל מוארכים, אנכיים, מן התקרה ועד הרצפה.
תמונה מספר שתיים: שעת לילה, כיכר גדולה
בתל-אביב, כמעט ריקה. ילדים אחדים, ובפינה עומד איש במעיל, בידיים פרושות לצדדים,
ורגליו מבצעות מן צעד מוזר, כאילו רוקד.
תמונה מספר שלוש: נוף. נהר גדול ורחב (על פי הגשר החוצה אותו),
כנראה באירופה. בחזית התמונה, בצידה הימני, מעקה של מרפסת עשוי ברזל. אין ציון
תאריך.
ביציאה, בחנות המזכרות
הלילה בו נעלמו
ואז הפטנט קרם אור לגידים.
בתחילה טיפין טיפין,
בקרב אנשים פשוטים, משוגעים
לדבר. עד שהוחלט
ומכח החוק הוא הוחל על
כל אלבומי התמונות, ולא נשארה
אף תמונה מהדור הישן.
בדיוק בחצות לחץ
השר על הכפתור,
ומן התצלומים
נעלמו כל המתים.
בחדרים
הידיעה המוקדמת אפשרה לכל אחד להתכונן.
להפרד. החוק החדש לא פסח על אף תמונה. לא העתק של תמונה של צילום. לא עיבוד
פוטושופ. לא קובץ דיגיטלי דחוס. לא צילום ישן מוסתר בין דפי ספר או קופסת נעליים
בעליית הגג. היתה זו שעתם של הציירים (שום פטנט לא יכול להם, לציורים) שהעתיקו,
יומם ולילה. וגם שעתם של הציירים והציורים הגרועים, שכן לא על אמנות מדובר כאן,
אלא על זכרון.
ואלה שמעולם לא החזיקו אף תמונה בכיסם,
חייכו לעצמם מבלי דעת. ובחצות, נעלמו כל המתים.
הפתעות
הפתעות. בתמונה הישנה מגן הילדים, לא
מעט כסאות ריקים. מי ישב בהם? הרי גם את אלה שנראים בתמונה אני בקושי זוכר בשמם. אבל
ההפתעה האמיתית היתה הצילום של שלומי. דפדפתי אל התמונה, מצפה להביט באבנים הגדולות
לצד המעיין (את התמונה הכרתי בע"פ). אבל על האבן ישב שלומי כמו תמיד, והביט
למצלמה בחיוך גדול, אפילו צחוק. ונדמה לי שהצחוק הזה הופיע בתמונה רק עכשיו.
התחלתי לצחוק גם אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
