יש הגיונות שונים מאד מזה של בני תמותה
רגילים. למשל גיאומטריה לא-אוקלידית, או הצדק של בתי המשפט. או תחימת הגבולות של
חברת הביטוח.
אדם רגיל חי על פי הקירוב. אם צריך
לשתות שני ליטר מים ביום אפשר גם 1.99 ליטר, ואם מותר להכניס למעלית 300 ק"ג
אפשר גם 305, והמערכות אף מתוכננות בהתאם. שום מעלית אינה מתוכננת כך שתקרוס גרם
אחד מעל למותר. אבל חברות הביטוח משרטטות גבול חד כחרב וקר כשלג. אם הכסוי לשנה
הוא משעה 19:42 ועד השעה 19:41 בשנה הבאה, אז עד דקה זו תקבלו מליון דולר, ודקה
אחר כך קדחת, ואין שום רציפות ושום תחום ביניים. רק תהום ברורה מאד. ולפעמים, זאת
הדרך היחידה שעובדת, במיוחד כאשר נכנסים לתחום של החלטות שלאף אחד לא נעים לקבל.
לדוגמא בצבא, כאשר מנסים לקבוע מי חלל או נכה ומתחילים להתפתל כי אף פעם זה לא
הוגן, ובעיקר כאשר מישהו ממש קרוב לגבול של הקריטריונים. ויש מי שבסך הכל מטגן
חביתה במדים ונפל עליו סיר והוא חלל צה"ל, ולעומתו אזרח גיבור שהתנפל בידיים
חשופות להציל מיד מחבלים, והוא לא. והקריטריון יכול להיות יבש, ולא הוגן, כגון מי
שרשום כמשרת בשרות צבאי, ואין בלתו, וצריך להבין ולקבל.
ואת ההגיון הזה בדיוק חייבים להפעיל
כאשר מדובר על צבא ודת ועל עבירות ומצוות. והצבא כולו, כישות וכפעולה, הוא פיקוח
נפש, וכל מעשה בתפקיד דוחה שבת או מצווה אחרת. וכל ההתחכמויות, והשאלות, ועט שבת,
וטנק עם מנוע כשר, ופרוז'קטור של גוי ושאלות רב הן קשקוש מיותר. וכאן נפרצה פרצה רחבה
שחייבים לסתום. כל פעולה של הצבא היא בהגדרה פיקוח נפש, ואוי לנו ולבנינו אם לא כך.
ואם במכונה גדולה ומורכבת שום דבר אינו מושלם, ויש גם חריקות וטעויות, ולעיתים
(קרובות מדי. תמיד קרובות מדי) חיילים משלמים גם בחייהם על שיקול דעת מוטעה של
שרשרת הפיקוד, ישלמו חיילים דתיים בעבירה שאפשר היה בלעדיה, וימלאו את תפקידם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
