אחרי שהושלם כיבוש אלטלנה, וכל אנשי הליכוד קיבלו בדיעבד תעודת משתתף ורבין נמצא אשם ברצח
והוצא להורג, הגיע תורה של ההתנתקות. פתאום יספרו לנו שהיא הייתה משגה, והשאירה
טראומה בצבא, והכל בגלל שרון הפושע שחיפש הסחות דעת. וצדקנו, הוי כמה שצדקנו תמיד כשהיינו
נגד.
אין מנוס. המנצחים (30:20) תמיד כותבים
את ההיסטוריה, ואם כדי לכתוב יש צורך למחוק - מוחקים.
אז לפני המחיקה הגדולה, הנה מספר עובדות. החטא – להקים ולקיים, בלב אזור עני ומדוכא, שמתואר היום כאחד הצפופים
בעולם, שרשרת ישובים פורחים, בתים פרטיים אדומי גגות, גינות פורחות רחבי ידיים,
מועדונים, מבני ציבור וחופי ים פרטיים, זה החטא. לאפשר לכמה אלפי תושבים להפוך לאדוני
המחוז שבו מליון וחצי נשלטים, בחסות כח צבא שמלווה בטנקים כל אמא שנוסעת לטיפת חלב,
זה החטא.
הביטחון, או, מה קרה מאז –
ההתנתקות בקיץ 2005 היתה סופו של תהליך
שיזם אריאל שרון. אחר כך קרו דברים. בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית.
ישראל (שתמיד עודדה את החמאס לשמש כח נגד לפתח), בלחצה ובעידודה של ארה"ב,
איפשרה לחמאס להשתתף בבחירות בהן ניצח בסופו של דבר.
במהלך 2007 פרצו עימותים אלימים בין
החמאס לפתח ברצועה. היתה זו למעשה הפיכה מזוינת שתפסה את השלטון. ישראל, שהיתה
יכולה בקלות להתערב ולהטות את הכף, העדיפה לשבת ולהביט מהצד. החמאס השתלט במהירות
ובכח והיתר הסטוריה. אם המצב ברצועה הוא באשמתה של ישראל, הוא אינו תוצאה של פנוי ישובים.
ההתנתקות –
למהלך ההתנתקות היו שני היבטים. האזרחי - פנוי הישובים והתושבים, מתוך ההכרה שהם
אינם חלק מישראל הריבונית, והצבאי - פנוי הצבא וויתור על הכיבוש הקבוע, כפי שנעשה
בלבנון בשנת 2000. מכל הטענות על ה"איוולת" שבהתנתקות שניזונות מהנימוק
הבטחוני, המסקנה היחידה היא שאולי היה צריך להשאיר את הצבא, כפי שהיה בדרום לבנון
עד 2000. הקשר היחיד בין פנוי התושבים והמצב הבטחוני בהמשך הוא פחות כאב ראש. מי
שרוצה לדמיין את המלחמה האחרונה ללא ההתנתקות, שיחשוב על עשרות מנהרות פולטות אנשי
חמאס בלב הישובים.
המחיר וההתחשבנות – צריך גם לזכור, לפני שפותחים את החשבון מחדש, שאת מחיר פשע ההתנתקות
כבר שילמו
יוזמיה, מבצעיה (והרשימה
ארוכה) ותומכיה מעל ומעבר. החל משרון
שהוכה בשבץ ומפלתם של חלוץ הכושל ואולמרט הנוכל, דרך הנשיא בוש וארה"ב
שטבעו במבול הקטן*, ועד זעם האל על
כל העולם כולו שהטביע מאות אלפים במבול הגדול**. (ואני לא מדבר כאן על מובילי
קונספירציה הזויים אלא על גורמים בכירים ביותר ומנהיגי המדינה).
*
הסופה קתרינה שהרסה את העיר ניו-אורילאנס
שבאה כעונש על תמיכת הנשיא בוש בהתנתקות.
** הצונאמי בדרום מזרח אסיה שגבה 300,000 קורבנות שהיה עונש על תמיכת העולם
בהתנתקות.
עכשיו אפשר למחוק ולשכוח כל מה שכתבתי
ולהגיד שלא מפנים ילד יהודי מביתו ולא מפקירים את בטחון המדינה תמורת סגירת תיק
במשטרה.
ועדיין, הטענה שאסור לצבא לשמש כמשטרה
למקרים מיוחדים, ואסור להביא חיילים למצב של עימות עם אזרחים והריסת בתים, ושתמיד
צילום של חייל נגד ילד יראה אותו הדבר, ויראה רע, ולא יעזור אם נדע שהשתמשו בזה
כפרובוקציה מכוונת, נכונה. וסיטואציות כאלה משאירות צלקות מכוערות גם בנפשות
החיילים שגויסו כדי להגן על המדינה מפני צבא האויב, וגם בנפשות האזרחים שחווים
סיטואציה כזאת, ובעיקר אצל הילדים שנפשם חשופה וזיכרונם נקי. משום כך חייבים לשים
קץ לכיבוש.
הראשון לחזות
נקודה אישית:
בזמן ההתנתקות כבשו מתנגדיה את הצבע
הכתום. לא אוראנג' ולא הולנד. רק כתום - מסר קצר, קליט ולא-מילולי נגד ההתנתקות.
אלפי מכוניות בכבישים עוטרו סרטים כתומים והביעו נוכחות. שלום-עכשיו והשמאל פתחו
בצעד נגדי והתקשטו, למרות המסורת הליכודניקית, ולמרות ובגלל זכויותיו הרבות, בצבע כחול לבן. הפער בכבישים וברחוב היה חד-משמעי ושיקף את הפער
הטבעי ברוח הלחימה. פניתי אז בהצעה לתנועת שלום-עכשיו. הצעתי לאמץ את הצבע הכתום.
להגיד "אנחנו הכתום האמיתי". אף אחד לא היה תובע על הפרת פטנט. כך היתה
הויזואליות המנצחת של הכתום מתערפלת והויכוח היה חוזר לפסים אחרים. לצערי לא קיבלו
את הצעתי והיתר היסטריה.
תוספת עריכה:
הנה זה מגיע. היום שמעתי ברדיו את האלוף במיל' רון-טל, מי שהתנגד בחריפות להתנתקות עוד כשהיה אלוף בצבא, שהסביר שהתנגדותו היתה עניינית ומקצועית נטו, ללא שום קשר לעובדה שבנו התגורר באחד הישובים המפונים (והוא עצמו תושב התנחלות בעבר). הוא חזר כמעט מילה במילה על מה שכתבתי למעלה (מעל לתמונה), והדגיש שלצבא אסור לעסוק בגירוש של תושבים מביתם. אבל משום מה לא הגיע לאותה מסקנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
